לפעמים סרט שלם על קקי עדיף על כל שלשול טלוויזיוני

אף שהוא רווי בקומיקאים מוכשרים ומכיל כמה סיפורים משעשעים באמת, יש להודות כי "חרא סרט" (yes דוקו) אינו מצחיק במיוחד, ומדי פעם משעמם. למרות זאת, כשהוא עוסק בקומדיה, בתפקיד שלה, ובמה היא יכולה לעשות באמצעות שימוש בטאבו הזה - הוא מצליח לרתק

09/08/2018
חרא סרט pooptalk. באדיבות yes,
קומייל ננג'יאני, מתוך "חרא סרט"(צילום: באדיבות yes)

בואו נדבר רגע על קקי. חרא. גללים. צואה. לשלשת. חרבון. בואו נדבר על זה: מדובר בפעולה טבעית שכל בן אנוש מבצע, כולנו - חרדים וערבים, מתנחלים ושוברים שתיקה, פמיניסטיות ורואי חשבון, מבקשי מקלט ורפורמים - כולנו הולכים לשירותים מדי פעם בפעם ועושים מה שעושים. עבור חלקנו, אנשים שסובלים ממעי רגיז או מקרוהן למשל, מדובר בנושא רציני להפליא. אז למה אנחנו לא מדברים על זה? למה בעידן שבו מדברים על הכול, עידן שמזמן אין בו TMI (יותר מדי מידע), למה זה עדיין טאבו?

נראה שזה משתנה לנגד עינינו: ב-2018, העיסוק בקקי נדמה נפוץ ומשוחרר מאי פעם. אחת הדמויות בסדרה החדשה של סשה ברון כהן, "Who is America?", היא של אמן, אסיר משוחרר, המאייר באמצעות צואה ומוכר את יצירותיו לגלריות מובילות; המעמד הפופולרי של אימוג'י הקקי המחייך הוא איתן ויציב; וכמובן כולנו זוכרים את האמנית נטלי כהן וקסברג וסדרת הסרטונים "קקי במקום דם", בהם תועדה עושה את צרכיה על כ-40 דגלים שונים, שעוררה את חמתם של רבים. ככל שמדובר בתופעה ראויה לציון, ראוי לקחת בחשבון גם את האפשרות, כפי שהציע לאחרונה אבי פיטשון במוסף הארץ, שהרנסנס של "אמנות הזעזוע" אינו אלא מחזור - או, אם תרצו, חילוף חומרים - של אקטים שהיו פרובוקטיביים לפני זמן רב והיום הם אינם מחדשים מבחינה אמנותית ולכל היותר מהווים עמדה משעממת בתיאטרון התגובות הצפוי, בישראל ובעולם.

עוד באותו נושא

החמצה מול שער ריק: "הבוזגלוס" מעדיפה את הטראש על פני התעוזה

לכתבה המלאה
מתוך "חרא סרט"(צילום: באדיבות yes)

ובכל זאת, ראוי שנדבר על הקקי (המילה די מצחיקה אחרי הכל). קקי הוא מראה פרובוקטיבית מול העולם המהוגן, הבורגני והסטרילי. הוא היפוכן של מנות האוכל בתמונות היפהפיות המועלות לאינסטגרם. אף שמדובר במצב צבירה אחר של אותו תוצר, כנראה שלא תעקבו אחרי עמוד המציג תמונות שלו. הוא מסריח, תופס אותנו לא מוכנים ותמיד ברגע לא מתאים (והרי אין רגע מתאים), עושה מאיתנו צחוק ומביך אותנו, מזכיר לנו שאנחנו בסך הכול בעלי חיים עם צרכים ככל חיית השדה.

אז יש סרט חדש שעושה בדיוק את זה. "חרא סרט" ("Poop Talk" בלעז), שהוקרן בבכורה טלוויזיונית אמש ב-yes דוקו, מאגד שורת קומיקאים אמריקאית מכובדת, בהם קומאיל ננג'יאני (עמק הסיליקון, חולי אהבה) ואריק סטונסטריט (משפחה מודרנית) ואחרים, שכל אחד מהם בתורו משתף באפיזודה, מחשבות, סיפורים מצחיקים ובדיחות על הנושא, לקול מוזיקת ג'אז קצת מעצבנת.

הסרט כולו מורכב מהאפיזודות האלה, עם מעט קטעי מעבר, ללא דימויים גסים על המסך וללא נפח משמעותי של מומחים, חוקרי תרבות או פסיכולוגים - כי המטרה אינה להבין את התופעה, אלא לפרק אותה: לדבר עליה באופן קליל, לא מאיים, בלי שהצופים יזדעזעו. להיפך, הסרט מנומס למדי, ויגרום לצופים להרגיש בנוח, אולי קצת בנוח מדי - השמיים לא ייפלו על איש, ואף אחד מהקומיקאים לא הולך רחוק באמת עם העניין.

אף שהוא רווי בקומיקאים מוכשרים ומכיל כמה סיפורים משעשעים באמת, יש להודות כי הסרט אינו מצחיק במיוחד, ומדי פעם משעמם, בתוכן כמו גם בקונספט הדי בנאלי. בכל זאת, יש לו ערך מוסף: בין הנושאים שעולים דנים הבדרנים גם בסוגיות יותר כבדות משקל, ובעיקר בסוף הסרט עוסקים גם בקומדיה, בתפקיד שלה, ובמה היא יכולה לעשות באמצעות שימוש בטאבו הזה (וגם מה לא), כך שבאופן זה או אחר "חרא סרט" הוא בעצם גם סרט על קומדיה וסטנדאפ. זאת לא יצירת מופת אמנם, אבל זה כבר יותר טוב מכל מיני שלשולים טלוויזיוניים אחרים.

מתוך "חרא סרט"(צילום: באדיבות yes)
  • חרא סרט
  • צואה
  • קקי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully