למעלה, מעל פני הים, מוצאי שבת היה עוד יום סוער בתל אביב. אנשים צעקו זה על זה, פנים אל פנים או מאחורי מסכים, ציוצים, פוסטים. היו שלוש הפגנות שהתחרו זו בזו. אחדים הניפו דגלים, אחרים קראו קריאות, כמה שוחחו באולפנים, והרבה נשארו במיזוג האוויר - מתאוששים משבוע עבודה קשה, מתכוננים לאחד חדש. אבל ביניהם היו כמה שהיו עסוקים במחשבה אחרת מאשר השריפות המכלות את השדות, הרצח הארור ההוא או שוויון זכויות אלמנטרי. אלה היו מתי מעט (אולי יום אחד יהיו רבים) שהמשיכו לפעול במרץ כדי להגשים את חלומם להיות בני ובנות ים. סיפורם נחשף אמש בכתבה קצרה אך אפקטיבית של רעות ברזילי בתום מהדורת סוף השבוע עם דנה ויס, והאפיל על כל סיפור אנושי או יומיומי אחר שהיה על סדר היום.
זה לא רק שחם כאן בטירוף, והים הוא מקור לנחמה. עבור בני הקהילה הזאת, העוטים על עצמם סנפירים ואיפור צבעוני ויוצאים אל המים, מדובר במשאת נפש של ממש, חלום שמתגשם. אי אפשר שלא לחזור אל האייקון של דיסני, אריאל, אותה בת-ים אדומת שיער ונאיבית (בדיבובה האלמותי של שלומית אהרון), המאמינה שעולם בני האדם הוא בטוח וחופשי יותר מזה שלה: "איך ייתכן שעולם שיש בו דברים יפים כל כך, יכול להיות רע?", שאלה בסרט נסיכת הים בלי להכיר את 2018. בתמימות שוברת-לב דמיינה את עולמם של בני האדם, היכן ש-"בוודאי, כל הבנות, בוודאי חופשיות כמו רוח", בלי לדעת שחופש ושחרור מדיכוי הם דברים לא מובנים מאליהם בעליל בחברה האנושית (נכון, באנגלית זה קצת אחרת, אבל רוח הדברים דומה).
ניסיונה לעלות ולהשתתף בחברה הזאת עלה לה בקולה, וכך, אילמת, חסרת יכולת להביע את עצמה ולספר את סיפורה, הסתובבה אריאל על היבשה, לומדת בעיניה את המציאות האכזרית שהיא נחלתם של בני האדם. אבל בתוך הים חיכה לה גורל אחר: סבסטיאן הסרטן (הלא הוא אלי גורנשטיין) העמיד בפניה את הים כאלטרנטיבה לעולמם של בני האדם: בעוד שם על החוף עובדים כולם ומטגנים בשמן חם, הים הוא למעשה הממלכה הקוסמופוליטית, היכן שדגים מכל הסוגים יכולים לחיות את חייהם בשלווה ובשמחה, והעיקר - בהרמוניה.
"כשאתה לרגע שם את הסנפיר, אתה לרגע נכנס לעולם אחר שהוא הרבה יותר בטוח ושליו וקסום", אומרת שיר, אחת המשתתפות בכתבה (שהייתה קודם לכן יועצת ארגונית בצבא!) - העושות את הדרך ההפוכה מזו של אריאל וחוזרות אל המים, אל ההרמוניה. הים הוא אלטרנטיבה ליבשה, והפנייה אל המים היא פנייה אל כל הפנטזיה העליזה הזאת - הפניית סנפיר נואשת לאלימות ברחובות, לפוליטיקה המסואבת, לסכסוך, לעולמם של בני האדם.
כך אולי נראה העתיד של כולנו (כפי שרמזו לנו גם "כנס העתידנים" ודיסוטופיות רבות אחרות): התמכרות לפנטזיה אבודה, שבה יש לנו יכולת לקיים שלווה יחסית, ובה אנחנו יכולים להיות כל מה שאנחנו רוצים - תוך התעלמות גוברת מהמציאות הבלתי נסבלת וויתור על הקרקע הנשמטת ממילא מתחת לרגלינו והופכת לאוקיינוס. אולי להיות בת ים זו הדרך היחידה לחיות כאן ולהישאר שפויים.
