כשסתיו סטרשקו ועברי לידר פרצו בבכי: הסיפור מאחורי "הנשף"

התסריט של "הנשף" נולד מתוך סיפור ששמענו על שתי נערות שמכרו כליה בטורקיה בתמורה לניתוח הגדלת חזה. סוג של דיל: מוציאים כליה, מכניסים סיליקון. זה היה נשמע לנו הזוי, מטורף קיצוני, אפל; סיפור שמכיל בתוכו קונפליקטים חברתיים מרתקים, עיסוק בדימוי גוף ובמגדר. כל הסרטים שכתבנו וביימנו ביחד ולחוד עוסקים בנושאים חברתיים. סיפורן של הנערות התחבר כמו חלק בפאזל ליצירות הקודמות שלנו.

הגיבורות של "הנשף" מנסות בעזרת תרומת כליה, ניתוח אף וניתוח להגדלת חזה לשנות את גורלן. שלוש הנערות הן תלמידות אינטגרציה משכונה מוחלשת בירושלים שרוצות לקדם את עצמן חברתית, להיות מקובלות ולזכות בהזמנה מהאגדות לנשף הסיום של התיכון.

על נשפי הסיום ששוטפים את הארץ, בסגנון "בוורלי הילס 90210" שמענו מהאחייניות ומהאחיינים שלנו הפזורים והפזורות ברחבי הארץ. שמענו על הזמנות גרנדיוזיות, על נערות שעובדות במשרה מלאה כדי לממן את השמלה, האיפור והתסרוקת בשביל ערב אחד. דרך האחייניות והאחיינים שלנו נחשפנו לעוד עוד סלנג, אותו עיבדנו והתאמנו לתסריט. הגיבורות משתמשות גם בסלנג פנימי שלהן. אחת מהן, למשל, אומרת "פגעת לי בביונסה" - כלומר, ניסית לפגוע בי אבל בתוכי אני חזקה כמו ביונסה, אז לא הצלחת.

עוד באותו נושא:

הכירו את המתחרים של "הנשף" על האופיר

כל עוד הן צריכות לעשות רושם בבית-הספר ולהילחם על מקומן, הגיבורות הללו מג'נגלות במילים, אך כאשר הן מגיעות לקייב, פוגשות את סוחרת האיברים, קרן (אסי לוי), ומבינות שנפלו בפח, הן מתחברות לעצמן ונוטשות את הרושם ואת הסלנג.

הגיבורה הראשית של הסרט היא עדן, נערה טראנסג'נדרית, שבעקבות התעללויות חוזרות ונשנות עוברת יחד עם אביה (מיכה סלקטר) ושתי אחיותיה (אולגה סמירנוב ואלכס מוסקל) לבית ספר חדש בירושלים. בעקבות ניסיון העבר, חוששת עדן לחשוף את מגדרה המולד. היא מנסה להתחבר, למצוא
את מקומה ולהרגיש שייכת.

כמעט בכל הסרטים שעשינו ביחד ולחוד בחרנו בגיבורים ובגיבורות שפורצים ופורצות את הגבולות שהחברה מציבה להן. בסרטנו הקודם "מיתה טובה" היו אלו קשישים אשר אינם נענים לתכתיבים החברתיים של איך ומתי צריך למות, ב"סיפור גדול" (סרטם של שרון מימון וארז תדמור) זו הייתה חבורה של כבדי משקל שעוזבים את הדיאטה ופותחים חוג סומו וב"חופש גדול" הגיבור הוא הומו בארון שנחשף על-ידי מאהבו. בסרטנו "הנשף" בחרנו לגיבורה הראשית דמות של נערה טרנסג'נדרית.

אנחנו, שרון וטל, הורים ממוצא הומוסקסואלי ומשתייכים לקהילת הלהט"ב. הקהילה הטרנסג'נדרית היא הקהילה הכי חלשה בתוך הקהילה שלנו ובעינינו הקהילה הכי מרשימה ואמיצה. נשים וגברים שנלחמות ונלחמים על האמת הפנימית שלהןם באומץ מול חברה שאינה נוטה להקל עליהןם.

הסרט פועל בהווה בתקופה בה כמעט הכל מתנהל במדיות החברתיות ודרך מסכי טלפונים; תקופה בה הדימוי החיצוני מקבל ערך מאוד מרכזי והפער בין הדימוי למציאות מטשטש. לעיתים, ההבדל בין הדימוי למציאות מתבטל לחלוטין. בתוך הכאוס של הדימויים בולט הרצון הפנימי, החזק והאותנטי של עדן, גיבורת הסרט וטרנסג'נדרית שהאמת הפנימית שלה היא זו שמובילה אותה. בולטים גם הצורך של טיגיסט (נצנת מקונן) להרגיש שייכת והאהבה לה זקוקה קשת (נועם לוגסי) שמוכנה לוותר על מי שהיא רק בשביל לזכות בה.

בזכות אמת פנימית זו היה ברור לנו ולמלהקת הילה יובל, שלתפקיד הראשי נלהק רק אישה טרנסג'נדרית. במשך שנה נפגשנו עם נשים טרנסג'נדריות ועבדנו איתן על סצנות מתוך התסריט בחיפוש אחר השחקנית המתאימה לסרט. במהלך הליהוק קראנו כתבה ב-Vouge Teen בה סתיו סטרשקו סיפרה על התהליך שעברה עם עצמה בדרך החוצה מהארון כאישה טרנסג'נדרית.

בפגישה הראשונה עם סתיו, המגלמת את עדן, ערכנו קריאת תסריט. סתיו קראה את דמותה של עדן כשדמעות זולגות מעיניה. זה היה מדבק. רגעים רבים במהלך העבודה לא הרגשנו את החיץ בין דמותה של עדן לסתיו. הדיאלוגים בתסריט שנאמרו מפיה לא היו זרים לה ודמותה של עדן התעוררה לחיים באופן שרק ניתן היה לחלום עליו.

"הנשף" מתכתב עם סרטי נעורים משנות השמונים ומגיב אליהם. היה ברור לנו שפס הקול של הסרט יהיה פופי אך גם עכשווי. הבחירה הראשונה שלנו במוזיקאי היתה עברי לידר. החיבור איתו היה מיידי. הוא קרא את התסריט, אהב אותו ויצאנו לדרך.

עברי היה הראשון שצפה בגרסה הראשונית של הסרט. כשנדלקו האורות בחדר העריכה בסיום ההקרנה, דמעות עמדו בעיניו. זה היה הרגע בו הבנו שהסרט מצליח לחדור ולגעת. במשך כמה חודשים נפגשנו עם עברי בסטודיו שלו, וניהלנו עמו שיחות ארוכות בעודו יושב מול פסנתר אלקטרוני ומתרגם את תוכן השיחה לרעיונות מוזיקליים. זה היה מדהים. התמה שמלווה את הסרט הפכה לשיר.

באחת הסצנות בסרט, הנער המאוהב בעדן אומר לה - "כואב לי רק כשאני נושם". המשפט הזה מכיל בתוכו בעינינו את כל הכאב של להתבגר ושל להיות שונה בעולם - הפעולה הכי טבעית, זו שאי אפשר לחיות בלעדיה, מייצרת כאב. דיברנו עם עברי על השורה הזו והבנו שהיא זו שמכילה באופן הכי מדוייק את התמה של הסרט. אותה שורה הפכה ל"עכשיו כואב לי רק כשאני נושמת" ולשיר יפיפה בלחן ובביצוע המרגשים של עברי.