פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העתיד יבוא מהחולמים: "יומני אוסלו" מזכירה שפעם הייתה כאן תקווה

      בשלושה פרקים של רכבת הרים רגשית הנוגעת במהות הוויכוח בישראל ובכמה מהפצעים הכואבים שמגדירים אותו, מגוללים גיבורי הפרשה את הדרך משיחה ראשונית בין אויבים ועד לקריסת תהליך אוסלו. בין צלקות העבר ועלבונות ההווה, אפשר היה לרגע לדמיין אפשרות שהסכסוך הזה יסתיים

      יומני אוסלו (לשכת העיתונות הממשלתית , יעקב סער, לע"מ (באדיבות yes דוקו))
      מתוך 'יומני אוסלו' (צילום: יעקב סער, לע"מ - באדיבות yes דוקו)

      די נדיר שיצירה תיעודית מעוררת כל כך הרבה רגשות בצפייה כמו "יומני אוסלו": כעס, הערכה, תסכול, תקווה, תיעוב ואמונה - הכל עובר דרך שלושת הפרקים של הסדרה התיעודית, שנוצרה על ידי מור לושי ודניאל סיוון ומשודרת ב-yes דוקו. ההסבר לכך הוא פשוט: פרשת הסכמי אוסלו נוגעת במהות הוויכוח הפוליטי בישראל, וגם בכמה מהפצעים הכואבים ביותר שמגדירים אותו. ספק אם ניתן לגשת באופן קר ורציונלי אל הדברים. נתנגד להסכמים או שנתמוך בהם, הסיפור של חיינו כאן כיום עדיין קשור באותם הסכמים קשר חזק.

      שלושת פרקי הסדרה מגוללים מהלך שלם, מפגישתם הראשונית של שני פרופסורים ישראלים עם דמויות בכירות באש"ף, אז עדיין ארגון טרור שישראל לא מכירה בו, דרך ההבשלה של המגעים לכדי שני הסכמים - אוסלו א' ואוסלו ב' - שנועדו לשמש שלב מקדים לקראת הסכם שלום כולל, עד הפרק האחרון, הסוגר, המגולל את גסיסתו של התהליך, התעצמות הכוחות המתנגדים לדרך הזו, ההפגנות האלימות בשטחים ובישראל, התגברות הטרור, חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, רצח רבין, קריסתו של שמעון פרס ולבסוף של התהליך כולו - זה החלק המוכר יותר, למרבה הצער. רכבת הרים שלמה תוך שנים ספורות, שלפניהן איש לא האמין שתיתכן לחיצת יד בין מנהיג ישראל למנהיג פלסטיני, ואת העולם שאחריהן אנחנו עדיין מנסים לברר.

      יומני אוסלו (לשכת העיתונות הממשלתית , אבי אוחיון, לע"מ (באדיבות yes דוקו))
      רגעי אופוריה (מתוך יומני אוסלו) (צילום: אבי אוחיון, לע"מ - באדיבות yes דוקו)

      הסדרה עשויה היטב וערוכה באופן מרתק ומסקרן, תוך שילוב מרהיב של חומרי ארכיון נדירים, בהם צילומי וידאו מהשיחות עצמן, לצד פנינים מן הטלוויזיה הישראלית של שנות ה-90. אחד הדברים החזקים ב"יומני אוסלו" הוא מיעוט השימוש בראיונות הווה - הגם שהם קיימים בהחלט, כולל כמה תובנות מאירות עיניים של יוסי ביילין וכן הריאיון האחרון בחייו של שמעון פרס - ולעומת זאת ההתמקדות בקטעי זיכרונות ויומנים של גיבורי הפרשה, המוקראים על ידי קריינים, בעברית ובערבית. הבחירה הזאת מאפשרת לדמויות המרכזיות שהניעו את העלילה לדבר ללא תיווכים, פרשנויות או מסגורים של מומחים, כפי שהם מובאים בדרך כלל, ואף לא על ידי עיוות של הזיכרון שנועד להציג את הדוברים באור חיובי יותר, וגם באופן שעוטף את העלילה ומגולל את כולה, מבהיר את משמעויותיה ומנכיח את מעצביה.

      השפה ממלאת תפקיד חשוב בכך: השימוש בעברית ובערבית (ובמעט ראיונות גם באנגלית) מאפשר להציג את הנראטיבים של שני הצדדים ולהסביר אותם על מורכבויותיהם, מבלי שצד אחד יתיימר לתאר את האחר או ישטיח אותו. היומנים ממחישים את צלקות העבר, עלבונות ההווה ותקוות העתיד, ומאנישים כמה מהדמויות המושמצות ביותר בחבל הארץ שכולנו חיים בו.

      כך, דרך עיניים המביטות בעוינות על אויבים לשעבר ההופכים לשותפים לדרך בהווה, נגלה גם הפער בין עולם הדיפלומטיה הנוח והמכובד, שבו מעטים יכולים לחבור זה לזה, לבין הכעס והאיבה ההדדית ברחוב, שם חיים אנשים שאין להם את הפריווילגיה לחלום על עתיד טוב יותר ועסוקים בהישרדות בהווה. השיחות הללו לא הופלו על ידי אחד מהצדדים המתדיינים, אלא באמצעות מתנגדים מבית. השנאה, הפחד והקנאות הכריעו רגעים נדירים של תקווה.

      יומני אוסלו (לשכת העיתונות הממשלתית , יעקב סער, לע"מ (באדיבות yes דוקו))
      פרס, ערפאת ורבין (צילום: יעקב סער, לע"מ - באדיבות yes דוקו)

      וזה סוד קסמו האמיתי של "יומני אוסלו": הוא מציג אפשרות של תקווה לסיום הסכסוך הבלתי נסבל שמלווה אותנו כבר עשורים רבים. מתנגדי הסכמי אוסלו קעקעו בתהליך שיטתי את הדימוי של ההסכמים ככישלון, ובמידה רבה בצדק: התהליך נקבר לבלי שוב, ועצם המחשבה על הסכם קבע שייחתם בשנת 1999 נראית היום בין פתטית למגוחכת. אחת הטעויות בתהליך, כפי שלדעתי מאבחן ביילין נכונה, היא התמקדות בהסכמי ביניים ודחיית ההכרעה בסוגיות המהותיות, שהן לבו של העניין. ההכרעה לא הגיעה כ-20 שנה לאחר מכן, וספק אם תגיע בעתיד הנראה לעין.

      טעויות רבות נעשו בדרך, ואומנם, ההיסטוריה מלאת טעויות. הסכמי אוסלו לא הביאו לשלום המיוחל. תעריכו את היוזמה או תתעבו אותה, על דבר אחד ראוי להסכים: האומץ הבלתי נתפש של הנפשות הפועלות לחלום על עתיד טוב יותר ולהתעקש עליו, גם נגד דעת הקהל - זו עמדה ראויה להערצה. מול אופוזיציה לעומתית במיוחד רבין ופרס, למשל, התעקשו על ויתורים כואבים מתוך אמונה שהיעד יצדיק את הדרך. אם יש עתיד למקום הזה, אם יהיה פתרון לסכסוך הזה - הוא יבוא מהחולמים. יום אחד, יש לקוות, יתכנסו שוב באיזה חדר נציגים פלסטינים וישראלים חדורי אמונה, ויצאו ממנו עם מסמך ועליו מילה שהיום נשמעת גסה או נלעגת, אבל עד לא מזמן כיכבה בתשדירי תעמולה של כל המחנות הפוליטיים - שלום.