הכל חוץ מקלישאות: "לכל הנערים שאהבתי" הוא סרט שחייבים לדבר עליו

מרגשת, מעוררת הזדהות ומחממת גם את הלבבות הקרירים ביותר: אחרי תקופה צוננת בגזרת סרטי הטלוויזיה, נטפליקס הוציאו קומדיה רומנטית חדשה שמשפרת את חוקי הז'אנר. וטוב שכך. העולם לא מצליח להירגע ממנה - והאמת היא שגם אנחנו

יח"צ - חד פעמי

אפתח בגילוי נאות: אני מתעבת קומדיות רומנטיות. צירוף המילים הזה מעורר בי יותר בחילה מכפי שהמחשבה על שלושה שבועות בלי מניקור מעוררת באביבית בר זוהר. זה לא מרמור או משהו, פשוט לשם שינוי אשמח אם סרטים לא יגרמו לי להרגיש עלובה. או לכל הפחות יספקו לי משהו להזדהות איתו. תודה אבל לא תודה על כל הפי אנד הכוזב שבעיקר מנציח את המיתוס שרק לאנשים יפים באופן קיצוני מותר לחוש נאהבים.

כולנו מנהלים יחסים מתוחים עם המילה רומנטיקה. במילה הזו צרובות יותר חוויות לא נעימות מאשר משהו להתרפק עליו. לכולנו נשבר הלב בפעם הראשונה בגיל 15 כשהקראש מי"ב 3 עזב אותנו לטובת הנמסיס. כולנו מקוות שגם היזיז הרגיש והחתיך שכותב שירים יפים, מרגיש קצת בודד בכל פעם שאנחנו חוזרות הביתה. כולנו התאהבנו בטעות בקולגה בגיל 21. באף אחד מהמקרים האלה שום מבול לא מרטיב את הפדחת שלהם באמצע יולי. הם לא מוארים ולא מבינים שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים. ובקיצור, אם אף אחד מהגיבורים לא הולך לעבור המתת חסד בסוף - אני פחות התחברתי.

אבל הנה, דווקא נטפליקס - זו שנמצאת בתקופה לא פחות כושלת ומושמצת מחיי הרומנטיים, בעיקר בכל מה שקשור לסרטים - הצליחה להפיק נס קטן שיחמם גם לבבות קפואים ועייפים. "לכל הנערים שאהבתי" ("To All the Boys I've Loved Before") הוא סרט שהמבקרים לא מצליחים להירגע ממנו ולהרעיף עליו תשבחות. והאמת, בצדק. האנדרדוגית ניצחה הפעם והצליחה לדרוש מהז'אנר להתעורר על עצמו. וזו מספק לכשעצמו.

עוד באותו נושא

"השוטר הטוב", "זרה", "הוויקינגים", "מטורף": מדריך סדרות סתיו 2018

לכתבה המלאה
גם אם ממש תרצו - לא תצליחו לשנוא, מתוך "לכל הנערים שאהבתי" (צילום: נטפליקס)

"לכל הנערים שאהבתי" הוא עיבוד קולנועי לספר של ג'ני האן. במרכזו עומדת תיכוניסטית קוריאנית-אמריקאית בשם לארה ג'ין שהיא הכל חוץ מבלונדינית משעממת. יש לה שתי אחיות חריפות, אמא מתה ואבא מתוק שמנסה לשמור על שפיות מבלי להיות פתטי. התיכון הוא חוויה סבירה עבורה. היא לא דחויה ולא מקובלת. היא לא הקלישאה של יתומה, מלכת הכיתה או מגה ביץ', והספורטאי הוא לא קלישאה של מגה דוש שהמוח שלו כבר ויתר עליו. במהלך כל חייה הקצרים היו לה חמישה קראשים לא ממומשים. וגם הם לא עומדים בקלישאת מושאי האהבה הקולנועיים הנפוצה.

לכל אחד מחמשת הקראשים כתבה לארה ג'ין מכתב שמעולם לא תכננה לשלוח, אך מאחר שבפורמט קולנועי אנו עוסקים ברור שבוקר אחד הם מגיעים ליעד שלהם. אחד מהם הוא בן הזוג של אחותה, שלושה אחרים קצת פחות רלוונטיים והאחרון הוא פיטר קבינסקי המהמם שעדיין לומד איתה. אה, הוא גם ספורטאי וגם האקס של מלכת הכיתה. אבל במקום לעשות לה שיימינג כמו שהיינו מצפים מסרט תיכון אמריקאי, פיטר מציע ללארה ג'ין לנהל מערכת יחסים מזויפת. השניים מסכימים כי כל אחד וסיבותיו. וגם כי מאחורי כל חברות מופלאה עומד אינטרס משותף.

עוד באותו נושא

בינג' או פרינג': אילו מהסדרות שייכות לנטפליקס ואיזו המצאנו?

לכתבה המלאה
הכל חוץ מג'ניפר גארנר, מתוך "לכל הנערים שאהבתי" (צילום: נטפליקס)

לאורך כל 90 הדקות של הסרט חיפשתי לכעוס, חיפשתי לשנוא, חיפשתי מזרק אינסולין למקרה שאטבע בבריכה של אלמנטים מתקתקים להבחיל. למעט כמה מעידות קטנות (כי בכל זאת, סרט נעורים אמריקאי) נראה שהיוצרים ניסו להימנע מקלישאות ככל שניתן. אף אחד לא צמא נקמה, האתלט לא מזכיר לנו דמות מתישה של צ'אד מייקל מורי. נחסכו מאיתנו כל אותן סצנות קינה מלודרמטיות עד כדי גיחוך על אמא המתה, הבריונים האלימים והלא נעימים לצפייה או כל סטריאוטיפ אתני על אסיאתים, גותים, מעודדות רעות ועריצות או עיסוק מתחסד בסקס. כל אלו אפילו לא דרכו על רצפת חדר העריכה, וזה כל כך מבורך, אמיתי, מעורר הזדהות ונעים. לרגע ממש קצר הרגשתי שמישהו מעניק לי חוויה מתקנת, מחבק את הלב שלי בחברות בלי לפחד שמישהו ינתץ אותו על הרצפה, ומבטיח שהכל יהיה בסדר.

ואולי הכי חשוב, הקאסט היה מגוון מאוד מבחינה אתנית. שוב, בלי לעשות מזה יותר מדי עניין. יש משפחה מעורבת, הומו אפרו-אמריקאי, מסרים פמיניסטיים. וכן, גם בלונדינית ושני גיבורים שהם לא החתיכים האובייס, אלא פשוט בנים רגילים וחמודים שנראים כמו ידיד אהוב. לארה ג'ין לא עוברת מייקאובר (כי היא מושלמת כמו שהיא ונוטפת סטייל) ואין נשף סיום דרמטי. "לכל הנערים שאהבתי" הוא סרט על החיים עצמם בגיל 17. ולפעמים הם מספקים לנו חומרים כל כך טובים שלא צריך להתאמץ וליצוק לתוכן קלישאות לעוסות כדי ליצור סרט רומנטי מעולה.

עוד באותו נושא

למעריצים בלבד: העונה השנייה של "13 סיבות" מרגישה כמו מהדורת תוספות

לכתבה המלאה
הקראש החדש שלנו: פיטר קבינסקי, מתוך "לכל הנערים שאהבתי" (צילום: נטפליקס)

אז כמו שאנחנו מכירים כבר את נטפליקס, כמו באהבה, על כל כמה הימורים גרועים מגיע גם אחד מוצלח, וכנראה שברגעים אלו ממש הם מלקקים בעונג את כל האצבעות שדחפו לעיני מפלצות ההפקה הגדולות והמסחריות. הסרט הזה לא רק מחזיר את הכבוד לז'אנר, אלא משפר את החוקים שלו.

קשה לא להשוות את הסרט ל-"13 סיבות" הפופולרית אך מתישה של אותה נטפליקס. על אף שמדובר בז'אנרים לא לגמרי חופפים, הוכח כי אפשר בכל זאת לעורר הזדהות גם מבלי להשתמש בפאוזות הו כה ארוכות ומעיקות, דיאלוגים שאף אחד מאיתנו לא ניהל אף פעם וסטריאוטיפים שיותר גורמים לנו להזדהות עם הדחף האובדני של האנה בייקר ולהשליך את עצמנו מהחלון. לפעמים אפשר פשוט לדבר בגובה העיניים. במילים שלנו. מבלי להזיל טיפת זיעה מצחינה ומיותרת של מאמץ. ומדהים כמה שזה עובד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully