"כאן בסביבה אנחנו חורטים את השמות שלנו
כאן בסביבה כולנו נראים אותו הדבר
כאן אנחנו מדברים ממש כמו אריות, אבל מוקרבים כמו כבשים
כאן בסביבה היא חומקת מבין זרועותיי"
קאונטינג קרואוז, "Round Here"
התגובה הראשונה לקליפ הרשמי של השיר הזה ביוטיוב היא זאת: "אני רוצה לחזור לגדול בשנות התשעים. אני שונא את החיים שלי עכשיו. כל מה שאני עושה זה לעבוד שש פעמים בשבוע ואני לגמרי לבד". בתור מי שגדל באייטיז, אני לא רוצה לחזור לשנות התשעים, ואני ממש לא שונא את החיים שלי עכשיו, אבל אני לחלוטין יכול להבין ולהתחבר לזעקה הזאת של "YaowBucketHEAD". השיר הזה, שפותח את הבכורה של קאונטינג קרואוז, "August and Everything After", כנראה משאיר אותו - או אותה - בחיים, ובשביל מיליוני אנשים הוא תמיד יביא איתו געגוע - מוחשי, עוצמתי - לימים רחוקים מדי שגם אם היו שורטים, מפחידים ומבלבלים, הגיעו בחבילת הכל כלול עם האלבום הזה ועם השירים של אדם דוריץ, והציעו מנחמה ועד חבל הצלה, איש, אישה וייסוריהם.
כאמור, כמעט 10 מיליון אנשים שקנו את האלבום הזה יגחכו אל מול המשפט הבא, אבל לאהוב את קאונטינג קרואוז היה (ועדיין) אנטי-קול בואכה טאבו חברתי. שתי הסיבות המרכזיות היו הלהיט הכי גדול של הלהקה, "Mr. Jones", והלוק המעט מגוחך של דוריץ, לבן עם רסטות מלאכותיות - תכף אידרש לשתיהן - אבל מי שאהב - אהב בענק. ואני נמנה על האוהבים. 25 שנה אני חולם לכתוב על "August and Everything After", מהפעם הראשונה שהאזנתי לו, כשיצא השבוע בספטמבר 1993, ועד היום. הוא נמנה על רשימה מצומצמת של אלבומים שמלווים אותי צמוד מאז תחילת הניינטיז, אלבומים שאין שנה שבה אני לא חוזר אליהם, בין אם כדי להעביר באופן חד פעמי נסיעה של שעה או בין אם כי אני מרגיש צורך פיזי לבלות איתם שבועות ארוכים. כל מקרה וייסוריו. אפשר ללעוג לסנטימנטליות ולמלודרמטיות, אבל אני אומר את זה כמו שזה, ואני מאמין בכך בכל לבי: "August and Everything After" הוא אלבום בכורה מושלם, מתפוצץ מכישרון, גם מוזיקלי ובעיקר טקסטואלי, שמנתץ את הלב אבל גם יודע לאחות אותו, שמספר לך על הלילות הכי אפלים של הנפש אבל מצליח להשאיר את האור הקטן דולק.
קאונטינג קרואוז הוקמה ב-1991 בסן פרנסיסקו על ידי דוריץ, יהודי מבית טוב, ששר לפני זה בלהקות אחרות באזור, וחרשה את בתי הקפה והמועדונים הקטנים בעיר ובברקלי. כעבור שנתיים, אחרי שצברה מעריצים ובאז, ואחרי קרב בין חברות תקליטים, החמישייה הוחתמה בגפן, שחיפשה את הדבר הגדול הבא אחרי ההתפוצצות של נירוונה בפרט והרוק האלטרנטיבי בכלל. דוריץ, כבר בסוף שנות העשרים שלו, לא היה קורט קוביין, קאונטינג קרואוז לא היתה גראנג', ולא היה במוזיקה שלה שום דבר אלטרנטיבי, אבל ההימור הצליח הרבה מעל המשוער. בדצמבר 1993 "Mr. Jones" יצא כסינגל, MTV התחילו לשדר את הקליפ, ובינואר הלהקה, שעדיין לא באמת הבינה מה קורה איתה, הוזמנה להופיע ב"סאטרדיי נייט לייב" עם "ג'ונס" ועם ביצוע נפלא של "Round Here".
אחרי זה דיוויד לטרמן הרים להם גם הוא ומכאן הכל טס - "August and Everything After", שהפיק טי בון ברנט, נשף בעורפו של "Nevermind" במהירות שבה נמכר, הלהקה הפכה להיסטריה ודוריץ נאלץ להתמודד בעולם האמיתי עם משאלות הלב של מר ג'ונס ושלו עצמו באותו לילה בבר בניו אמסטרדם: להיות מפורסם, להיות בוב דילן, להביט בטלוויזיה ולראות את עצמך מסתכל עליך בחזרה, כי כשכולם אוהבים אותך אתה לעולם לא יכול להיות בודד. דוריץ גילה שאתה בהחלט יכול להיות בודד, ושהתהילה היא לא בדיוק מה שהוא חשב. באפריל, בזמן ש-"Mr. Jones" שרף את המצעדים, קוביין התאבד, מה שלא סייע לחרדות של דוריץ. במקביל, דוריץ ידע גם ליהנות מפירות ההצלחה, והפך לאדם היחיד המוכר למדע שיצא עם שתי שחקניות מ"חברים": גם קורטני קוקס וגם ג'ניפר אניסטון. שמו נקשר לנשים מפורסמות אחרות, אבל אף מערכת יחסים לא באמת החזיקה מעמד, וב-2008 הוא סיפר בראיון שהוא סובל מהפרעת דה-פרסונליזציה, שגורמת לאפיזודות ממושכות של נתק וניכור מהגוף ומהסביבה, הפרעה שהחריבה את כל מערכות היחסים שלו והותירה אותו לבד.
כל זה לא היה ידוע בזמן אמת, ודוריץ וקאונטינג קרואוז שלו הפכו לשם נרדף לבכיינות מיינסטרימית, הפוך מ"האמת" של להקות סיאטל, שהמנהיגים שלהן מתו ולא הסתובבו בלוס אנג'לס עם כוכבות טלוויזיה, רסטות טיפשיות ופרצוף של אמן מיוסר. "Mr. Jones", שיר גדול ואפקטיבי, נטחן יתר על המידה, גם בישראל, והפך ללהיט נדוש. הביקורות חתכו, הדאחקות רצו, אבל בגדול דוריץ לא ראה ממטר. ראיונות איתו מאותה תקופה מגלים איש חכם, מלומד, חולה על ביג סטאר, אר.אי.אם, ראן די.אם.סי והמשוררת קרולין פורשה, שלא מגיב לטרולים ומנסה להתמודד עם ההצלחה בדרכו. "למרבה המזל, אין לי פחד במה", הוא אמר, "יש לי פחד-כל-שאר-הדברים-בחיים".
וסך כל הפחדים האלה, החרדות, הכישלונות והאכזבות מצא את דרכו לשירים היפהפיים ב-"August and Everything After", שדרכם דוריץ התגלה כאחד מהמשוררים המוכשרים של שנות התשעים. הוא כתב על מריה שהגיעה מנשוויל עם מזוודה ביד ואמרה שהיא רוצה לפגוש בחור שנראה כמו אלביס, מריה שכיכבה גם בשירים אחרים (ביניהם שיר הנושא הארוך שבסוף לא הופיע באלבום אבל שהמילים שלו מופיעות על העטיפה - "אתה מביט לה בעיניים וזה יותר ממה שהלב שלך מוכן להרשות, ואוגוסט וכל מה שאחריו, מכל מה שציפית אתה איכשהו מקבל קצת פחות"), ושהתגלתה כעבור הרבה מאד שנים כזמרת מריה מקי. וב-"Anna Begins" הוא שר גם על אנה, אוסטרלית שדוריץ ניהל איתה מערכת יחסים כשהיה ביוון ושברה את לבו. ובלבו של האלבום יש טקסטים כמו אלה, שעטופים במוזיקה נפלאה ושזוכים שדוריץ ישיר אותם בקולו המיוחד: "יוצא מהדלת הקדמית כמו רוח רפאים לערפל, היכן שאיש לא שם לב לניגודיות של לבן על לבן" (אותו "Round Here"); "השעה ארבע וחצי בבוקר ביום שלישי, זה לא יכול להיות הרבה יותר גרוע מזה. במיטות בחדרים קטנים, בבניינים באמצע החיים האלה, שהם לחלוטין חסרי משמעות, תעזרי לי להישאר ער, אני נופל" ("Perfect Blue Buildings"); "כל כך רציתי מישהו שהוא לא אני, שיבהה בי בחזרה, אבל את הלכת. רציתי לראות אותך הולכת אחורה, ולקבל את התחושה שאת באה הביתה, רציתי לראות אותך הולכת ממני, בלי התחושה שאת עוזבת אותי לבד" ("Time and Time Again"); והשיר שאני הכי אוהב באלבום, "Raining in Baltimore": "הקרקס נופל על ברכיו, הגג הגדול מתרסק. יורד גשם בבולטימור, 50 מייל מזרחה מכאן, איפה שאת אמורה להיות, אין אף אחד. אני צריך שיחת טלפון, אני צריך מעיל גשם, אני צריך אהבה גדולה, אני צריך שיחת טלפון. יש דברים שאני זוכר, יש דברים שאני שוכח, אני מתגעגע אלייך, אני מניח שאני צריך. 3500 מייל מפה, מה היית משנה לו יכולת? אני צריך שיחת טלפון, אולי אני אקנה אוטו חדש, אני תמיד יכול לשמוע רכבת מותק, אם אני מקשיב מספיק חזק".
זהו דוריץ בשיאו הרגשני - שיא שהושווה בשיר "A Long December" באלבום הבא של הלהקה - ואני מתמסר בכל פעם מחדש, היום כמו לפני 25 שנה. הגם שאני מודע לחסרונות שלהם, קאונטינג קרואוז הם לא גילטי פלז'ר, והביקורת נגדם נגועה בלא מעט צביעות. תורידו את הטלפיים המזוהמות שלכם מהלהקה שלי. ואולי בגלל התאריך העגול, ואולי כי אני במצב רוח נוסטלגי, בשבועות האחרונים אני באובססיה על דוריץ. קורא ורואה ראיונות, שומע פודקאסטים. קאונטינג קרואוז נמצאים בעיצומו של סיבוב הופעות שחוגג 25 שנים לקיומם, והוא בכל מקום. שמן, עם רסטות מגוחכות מאי פעם שיצאו משליטה, אבל חמוד ואמיתי ונטול בולשיט ונוגע ללב. הוא איש בן 54, בלי ילדים, שהגשים חלומות שאחרים לא מעזים לחלום, אבל עוד לא מצא את המריה שלו. והוא כתב כמה מהשירים הכי יפים שאני מכיר, כאלה שאני אקח איתי גם ל-25 השנים הבאות, ואני מרגיש חייב לו על זה.