פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "קומיקאי צריך להצחיק את הקהל, לא להוריד את המכנסיים"

      לא חושב ששחקנים צריכים להתערב בפוליטיקה, מצטער על שנות הלימודים שאבדו בגלל השואה, מתמוגג משימי תבורי וכבר לא מספר בדיחות עדתיות: יעקב בודו, שישתתף ב"פסטיבל מספרי סיפורים" בסוכות, מתרוצץ גם בגיל 87 על הבמות ונהנה מכל רגע. ריאיון אישי

      יעקב בודו (יח"צ , ז?ראר אלון, באדיבות תיאטרון יידישפיל)
      בודו (צילום: ז?ראר אלון, באדיבות תיאטרון יידישפיל)

      כדי להתכונן לתפקיד על הבמה, לשחקן האגדי יעקב בודו יש שיטה ייחודית: הוא לומד כל יום עמוד אחד במחזה. "אני לומד את הטקסט כמו שילד בחדר לומד דף", הוא מסביר. "ילד בחדר או בישיבה לומד כל יום דף. עד שאני לא יודע את הדף הזה אני לא ממשיך לדף הבא, אני מחזיק את זה עד היום וכנראה שזה עובד".

      בודו, 87 ("אני עוד מעט נותן עודף מ-90"), מפעל חיים של איש אחד, מביט בגאווה על הקריירה המפוארת שלו. בערך 70 שנה על הבמות, ועדיין הוא מתרוצץ בדרכים על במות בפריפריה ובמרכז, מצחיק שוב ושוב אנשים במערכונים קלאסיים ושירים חדשים, ונהנה מכל רגע. אני פוגש אותו לריאיון חגיגי לרגל השתתפותו ב"פסטיבל מספרי סיפורים" (החל מיום חמישי הקרוב), ריאיון שהוא יותר מונולוג מריאיון: הוא נמרץ, קופץ מנושא לנושא, מזכיר לרגע שמות של שחקנים ומחזות. הגיל לא מאיים עליו במיוחד. "אני עדיין עושה את מה שעשיתי כל החיים שלי, רק יותר לאט. אוכל יותר לאט, מדבר יותר לאט, כותב יותר לאט, ישן יותר לאט והולך יותר לאט - אבל על הבמה אני עושה אותו הדבר".

      ולא מעייף אותך להמשיך להתרוצץ בכל הארץ?

      "במקצוע הזה שאנחנו עוסקים בו אין מקום לעייפות, ואם אתה עייף - עד שאתה נכנס לבמה. הבמה מכסה את הכל את הכאבים, את המחשבות. אתה נמצא במקום אחר. כשאתה עולה לבמה זה הכל משתנה. הבמה משכיחה הכל", אומר בודו. מה שמניע אותו, הוא מודה, זו האהבה לא הוא זוכה מהקהל. "אני אוהב את הקהל שלי, אבל הם מחזירים לי אהבה כזו, שזו התרופה הכי גדולה שיכולה להיות לי בגילי".

      היית מצחיקן גם כילד?

      "לא. אני הייתי ילד מושתן, הייתי ילד קטן, עד גיל 6-7 לא ידעתי שקיים עולם אחר מלבד הבית החדר והחצר, כשהתחלתי ללמוד בבית הספר פרצה מלחמת העולם השנייה".

      א יידישע חפלה שימי תבורי מירי אלוני דורית ראובני יעקב בודו (יח"צ , ז'ראר אלון)
      יעקב בודו במופע "יידישע חפלה" (צילום: ז'ראר אלון)

      מעטים יודעים שהאיש המצחיק והעליז על הבמות הוא ניצול שואה. יהודי העיירה שטפנשט (צפון רומניה) בה נולד נאלצו לעזוב אותה ועברו לעיר המחוז בוטושני. בודו היה אז בקושי ילד קטן. "כאן יש לי טענות לעצמי, או לאלוהים, שלקח לי מהילדות ארבע-חמש שנים, ואני לא למדתי בבית הספר ושמחתי כילד שלפעמים מפציצים. באיזשהו מקום כשאני נזכר אחורה, אני נזכר שהייתי שמח שלא היו הולכים לבית הספר. יכול להיות שמבחינה אינטליגנטית חסרות לי הכיתות שלא למדתי אבל במקום זה יש לי את בית הספר של החיים".

      "בתור ילד יכול להיות התחלתי להבין יותר מוקדם את סדר החיים. אבי נלקח למלחמה, היו לי שתי אחיות וכדי שיהיה אוכל הייתי עובד במטבח של הגרמנים וכל מה שהיה נשאר על השולחנות היו מביאים הביתה, כך שמרעב לא סבלנו. המשפחה שלי נזרקה מהעיירה לעיר יותר גדולה, כדי שיבואו הרכבות לקחת אותנו לרומניה. כנראה לא הספיקו. בדיוק כשהיו אמורים לקחת אותנו ב-1944 בדיוק התחילה הנסיגה של הגרמנים. פשוט לא היו רכבות, הרוסים הפציצו את כל הדרכים שהגרמנים נסוגו מהן". אחר כך הוא עבד גם במטבח של הצבא הרוסי.

      לאחר המלחמה, הוא התחיל לשחק בערבי הווי בתנועת הנוער "גורדוניה", וב-1948 השתתף בתחרות כישרונות עם מונולוג של שלום עליכם, וניצח 30 ילדים. בעקבות זאת הוא החל ללמוד משחק במשך שנה, וזמן לא רב לאחר מכן, עלה עם משפחתו לארץ, שם כבר חיו סבו וסבתו, כמה דודים ואחיותיו שעלו לפניו. הוא הגיע לאולפן "עקיבא" בנהריה בהנהלת שולמית כצנלסון, אחד האולפנים הראשונים בישראל, שם עודדה אותו המנהלת המיתולוגית, לימים כלת פרס ישראל, להתגייס ללהקה צבאית. בשלב זה כבר פורקו הלהקות הצבאיות שפעלו במלחמת העצמאות, והלהקה היחידה שפעלה הייתה להקת הנח"ל.

      "ב-1951 כנראה שהצבא היה צריך אותי, וילד מושתן כמו שהייתי, בגובה ובחוזק, שלחו לגולני. אני לא מצטער על זה יום אחד. זה חישל אותי, אם היה לי את בית הספר לחיים של המלחמה, כאן קיבלתי את בית הספר של ההתבגרות, את מה שגבר צריך בשביל להיות גבר. זה עזר לי מאוד שמונת חודשים שהייתי שם. ביקשתי מגנדי, שהיה המג"ד שלי, שיקבל אותי לריאיון. הריאיון היה בדיוק דקה וחצי. הוא אמר לי: קודם כל תלמד לנגן על הרובה שלך, ואחר כך תלך ללהקת צבאית".

      סיפור האודישן של בודו ללהקת הנח"ל סופר כבר אינספור פעמים כמערכון קלאסי. לדבריו, הוא התכונן לבחינה בעזרת סמלת תרבות שלימדה אותו את "על השחיטה" של ביאליק, וביימה אותו באופן דרמטי מדי כנראה - כי כל הבוחנים התפקעו מצחוק. הוא קיבל תשובה שהתקן מלא, אבל בהמשך הופנה ללהקה צבאית חדשה שהוקמה באותם ימים בפיקוד הדרום, שהורכבה רובה ככולה מעולים חדשים. להקת פיקוד הדרום (שבין חבריה היו אלברט כהן ושולמית לפיד) הספיקה להעלות כמה תכניות בודדות לפני שארגון מחדש הוביל לפירוקה, ולבודו הוצע להקים את להקת פיקוד הצפון, הפעם - כמפקד בקבע.

      במופע הראשון קרם עור וגידים רעיון שנולד כבר בלהקה הקודמת: המחזאי יעקב מגבלות כתב ובודו כיכב בתפקיד חייו: מוישה ונטילטור, עולה חדש ומעט מבולבל, שנשבע להילחם בבזבוז בצה"ל ודורש לחסוך בכל. "אם אני שם את האצבע על ההתחלה של הקריירה שלי", אומר בודו, "אני את כל הקריירה שלי אני חייב למוישה ונטילטור". זאת הייתה הצלחה מסחררת: היא רצה מאות פעמים בתוך הצבא ובפני קהלים אזרחיים, וכשהשתחרר בודו מהצבא הוא לדמות הזאת כאזרח בתיאטרון "זירה" הניסיוני, ובהמשך שוב ושוב בהפקות חוזרות ואפילו בסרט שביים אורי זוהר ובהשתתפות שייקה אופיר והגשש החיוור. זאת הייתה תופעה כמעט חסרת תקדים בבידור הישראלי. ילדים התחפשו למוישה ונטילטור, והדמות זוהתה עם בודו במאת האחוזים.

      "באתי והלבשתי את הדמות הזאת עליי. הייתי באמת עולה חדש, ידעתי מה זה עיירה וכשזורקים חייל כזה במנגנון כזה, הוא רואה מה שנעשה שם. זה טמון בתוך תוכי, זה לא יוצא ממני אפילו בחיים הפרטיים שלי, צץ בכל מיני דברים שהייתי חוסך. הילדים שלי, כשהייתי עושה איזה חיסכון, תמיד היו אומרים 'אל תחזור למוישה ונטילטור'. פשנל שאל אותי כל פעם 'יש לך חופש? צא לחודשיים-שלושה ונעשה את מוישה ונטילטור'. חידשנו את ההצגה שלוש פעמים, בפעם האחרונה אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1974 - אז זה כבר לא הצחיק. הזמנים השתנו, זה כבר היה פאסה".

      מה היה אומר משה ונטילטור אם היה מגיע לצה"ל של היום?

      "אין לו מקום, כמו שהמדינה לא אותה המדינה, גם צה"ל לא. זה לא זה".

      יעקב בודו (אפרת כפרי)
      "הריאיון עם גנדי היה דקה וחצי". בודו (צילום: אפרת כפרי)

      בודו המשיך לככב על במות התיאטרון. בראשית הדרך התמחה בקומדיות, בעקבות "מוישה ונטילטור", ובתחילת שנות ה-60 חל מפנה בקריירה שלו כשהצטרף לתיאטרון חיפה שאך נולד תחת שרביטו של יוסף מילוא ("מלאך בקריירה שלי, הוא כל כך האמין בי"). שם שיחק במחזות של ברכט, שייקספיר ובן-מולדתו אז'ן יונסקו, מחזאי האבסורד האגדי, שאף החמיא לו ברומנית על התפקיד שנתן במחזה האבסורד "קרנפים". במשך כ-15 שנה שיחק שם, וזמן מה לאחר שמילוא עזב את התיאטרון, עזב בודו אף הוא להרפתקאות ביידיש, בעקבות ניסיון מוצלח בערב מחווה לקומיקאי היידי לשמעון דשזיגאן. מאז הוא אחד הסמלים הגדולים של תרבות היידיש בישראל בכלל ושל היידישפיל בפרט.

      "שואלים אותי למה יידיש. אז אני חזרתי בתשובה. אני בילדותי, עד גיל 6-7, לא ידעתי שקיימת עוד שפה מלבד יידיש. חיינו במין עיירה כזו, במרכאות מין גטו שאסור היה לצאת לשחק עם גויים בבית דיברת יידיש, בחדר דיברת יידיש, ורק אחר כך בבית הספר גיליתי שיש עוד שפה. האהבה שלי ליידיש כנראה התעוררה ולא יכולתי לראות איך מזיזים את השפה הזאת הצידה. אני כבר 35 שנה מחייה את השפה ויש לי גאווה בזה".

      הקהל שלך, הדור שדובר יידיש, הולך ונעלם.

      "אנחנו מזריקים זריקות כדי להחזיק את השפה הזאת, וכל זמן שעוד קיים הדור הזה של יוצאי השואה, של יוצאי אירופה וגם אנשים שנולדו פה וגרים פה ויודעים את השפה - אנחנו נמשיך. אני מקווה שעוד אספיק די הרבה".

      לאחרונה עלה ביידישפיל מופע לא שגרתי עבור התיאטרון בשם "א יידישע חפלה". לבודו שפותח את הערב ביידיש מצטרפים גם האחים אסנר, מירי אלוני, דורית ראובני וגולת הכותרת שימי תבורי, כאשר לצד קטעים ביידיש המופע כולל גם שירים בלדינו, המנוני להקות צבאיות ולהיטים מהרפרטואר של המופיעים.

      "תיאטרון היידישפיל עושה כל קיץ מין קייטנה לאנשים מבוגרים. זה מין קוקטייל כזה שאנחנו עושים. כשבא עיתונאי אני תמיד אומר תעשה לי טובה אל תסתכל על מה שקורה על הבמה תסתובב ותסתכל על הקהל. זה שאוהבים יידיש זה מובן, אבל גם השירים של הלהקות וגם השירים של שימי תבורי שהם אגב נהדרים, גם מירי אלוני ודורית ראובני. כנראה שאדם זקוק לחזור קצת לנעורים לילדות, וזה מחזיר אותם אחורה. כל דור ודור אומר 'אצלנו היה יותר טוב'. בולשיט. תמיד אותו דבר".

      לפני כחמש שנים איבד בודו את אשתו. "זה הפצע הכי גדול שנפצעתי בחיים שלי, זה שאיבדתי אותה", הוא אומר. "היא הייתה היועצת שלי, היא הייתה הבמאית שלי, היא הייתה המלבישה שלי. היא הייתה הכול". חלק מן החלל ממלאת העבודה. כאמור, הוא ממשיך לעבוד במרץ. לאחרונה שיחק בקומדיה "קופה ראשית" שעלתה בחינוכית ובערוץ עשר, ומופיע לפחות בשתי הפקות של היידישפיל מדי שנה. "בתור שחקן אתה חי עם שתי משפחות. המשפחה הביולוגית ומשפחת התיאטרון, יש לי מזל שיש לי את שתי המשפחות האלה. פעם הייתי מבקש חופש כדי להיות עם המשפחה. עכשיו אני מבקש מהתיאטרון שלא יתנו לי חופש, רק לעשות כמה שיותר. כל פעם שצריך דמות כמוני..."

      מה זה כמוני?

      "כמוני זה קודם כל הגיל, אני לא מתבייש בזה שאני זקן. סטודנטים למשל פונים אליי, מה שאני יכול אני עושה. כשהייתי צעיר יותר, עשיתי 14 סרטים. האחרון זה 'גיא אוני'. האמת היא שלא צריך לפחד מתפקידים קטנים".

      מפריע לך ששחקנים מבוגרים לא מוצאים את עצמם בתעשייה?

      "כן, שמע יש שחקנים שלא עובדים. יש שחקנים מבוגרים שכבר לא זוכרים אותם, ועוד שחקנים מבוגרים שצריך לבקש לתת להם תפקיד. הדבר היחידי שצריך לסדר באמנות של השחקנים - זה שאין פנסיה".

      אז איך עושים את זה? איך מבטיחים הכנסה לאמנים מבוגרים?

      "תסתכל ב'הבימה'. יש כמה שחקנים מבוגרים שהתיאטרון דואג להם. אבל כשיש שחקנים פחות מפורסמים גם להם צריך לדאוג. המדינה מתייחסת אלינו ככל עובד וזה לא נכון. באוסטריה שחקן מקבל כל החיים שלו משכורת מהמדינה. את זה סיפר לי גדעון זינגר ששיחק שם, שיחק, לא שיחק - לפחות מבחינה כלכלית הוא היה מסודר. פה לא. יש הרבה שחקנים ששולחים אותם להופיע בבית אבות ולא כל כך זקנים, מעל גיל 60 מזיזים אותם הצידה. אבל אמ"י עוזר, זה המפעל הכי גדול של השחקנים".

      דבר נוסף שמכעיס אותו בעולם התיאטרון זו שיטת המנויים, שלדבריו מוזילה את עולם התיאטרון והופכת אותו לבית חרושת. "הייתה תקופה שמכרו פה ספרים ארבע במאה, העליבו את הספרים, את האינטליגנציה של הסופרים. מה זה פה ביצים? תפוחים? עגבניות? ארבע במאה? אז אותו דבר יש אצלנו בתיאטרון עם המנויים האלה. פעם היית הולך לתיאטרון וקונה כרטיסים. המציאו את העניין הזה של המנויים ומורידים את המחירים".

      קופה ראשית החינוכית (צילום מסך)
      בודו ב"קופה ראשית" (צילום מסך*

      הריאיון נערך לקראת ערב מיוחד בהשתתפותו של בודו בפסטיבל מספרי סיפורים, שיוקדש לנושא "הומור יהודי גדול", בהנחיית מייסד הפסטיבל ומנהלו הוותיק יוסי אלפי, ובהשתתפות נתן נתנזון, יהודה עצבה, אשר קנר ואחרים. בודו יוביל גם ערב נוסף בפסטיבל (שייפתח ביום חמישי ויתקיים בתיאטרון גבעתיים), "יידיש איז יידיש", שמשמו ניתן להבין בנקל במה הוא עוסק. בשיחה, הוא חוזר ואומר עד כמה הוא רואה בפסטיבל אירוע ייחודי.

      "אני לא חושב שיש עוד דוגמה כזאת בעולם, וכל הכבוד לו לאיש הזה, לאלפי. מדי פעם אני מופיע אצלו, ואנשים כל כך נהנים מהערבים האלה. לדעתי, אם אני הייתי קובע, לאיש הזה צריך לתת פרס ישראל. זה לא רק אירוע בסוכות. זה כל השנה משודר ברדיו ובטלוויזיה. אני לא אומר את זה בגלל שאני מופיע אצלו. הוא עשה ערב לזכרו של בן סירא, הוא עשה לי ערב לציון 60 שנה לקריירה שלי והזמין את כל המי ומה שעבדתי איתו. אני כל כך שמח שמגיע סוכות ואני פנוי, ואני מגיע כמה שהוא רוצה".

      אתה עצמך חושק בפרס ישראל?

      "תשמע, כבר קיבלתי כמעט את כל הפרסים שניתן. אבל אם יבוא יום... הברנז'ה כבר הכירה בי. את פרס מפעל חיים לתיאטרון אני קיבלתי".

      מה מייחד הומור יהודי בעיניך?

      "ההומוריסטים היהודים כתבו הומור אותנטי של העם היהודי. לא התפשטנו לכתוב על הצרפתים, זה הומור מקורי. כל העמים גנבו מאיתנו, בייחוד האמריקנים. אין אח ורע להומור היהודי, שאנחנו צוחקים על עצמנו ולא על אחרים".

      יש לדעתך הבדל בין הומור יהודי והומור ישראלי?

      "דשזיגאן אמר שההומור היהודי בא מהראש, מהלב, מהקישקע - עד הפופיק - וההומור הישראל מהפופיק למטה. אני לא מסכים אתו, יש הומור ישראלי מאוד טוב ומאוד בריא. תראה, אני לא סיפרתי על הבמה בדיחות גסות. רק בתקופות של מילואים, מול חיילים שלא מעניין אותם פוליטיקה. על הבמה, תמיד שמרתי על השפה, אבל היו שחקנים וגם שחקניות שלא. יש הבדל בין יום ולילה בין התקופה שאני הייתי סטנדאפיסט לתקופה שלנו".

      היום ההומור משתנה גם בעקבות התבססות הפוליטיקלי קורקט. יש בדיחות שלך שאתה הוצאת לגמלאות?

      "מה שהוצאתי לפנסיה זה ההומור העדתי. דווקא בגלל זה שאני ביידיש, אני נזהר לא לספר איזו בדיחה גזענית. אבל בשנות ה-50 וה-60 סיפרתי בדיחות על ייקים ועל מרוקאים ועל רומנים. אני על רומנים בדרך כלל שומר, אבל אף פעם לא הייתי מעליב. אני לא אוהב את המשפט הזה רומני גנב, לא אוהב ששואלים אם יש מרוקאים באולם ואומרים מרוקאי סכין, לא. אפשר לספר הומור בלי לפגוע בצורה זו או אחרת בעדה מסוימת. זה עניין שאני לא רוצה להיכנס בו, היום כל משהו קטן - מיד אתה גזעני נגד עדה זו או אחרת. אני הייתי מופיע בימי עצמאות מול קהל מגוון, תמיד היו לי את המערכונים שלי, אבל הייתי נזהר כי אנחנו מאוד רגישים, במדינה שמדברת למעלה ממאה שפות. בגלל זה אני באיזשהו מקום נגד זה שכותבים מחזה כמו סלאח שבתי, אבל האמת היא שכשאתה מסתכל על ההומור הזה שקישון הוציא, הוא לקח אותו מהאמת. הוא ידע, הוא חי בתקופה של המעברות, זה אמת, אבל לא תמיד זה טוב לספר את האמת".

      לספר את האמת זה לא חלק מהתפקיד של קומיקאי?

      "התפקיד של קומיקאי זה להצחיק את הקהל, אבל לא להוריד את המכנסיים. אתה צריך לשמור על רמה מסוימת, ואני ברוך השם שומר. אם אתה אומר בעברית 'חרא', זה יומיומי, אבל אם אתה אומר ביידיש 'דרעק' זה מסריח מפה ועד הודעה חדשה, זה לא אותו הדבר, אתה לא יכול".

      היום התיאטרון בישראל מסתבך לא מעט בסוגיות פוליטיות. אתה חושב שלנקוט עמדה פוליטית זה חלק מתפקידיו של שחקן?

      "המציאות הוכיחה שאתה חי במדינה שאתה בלי שתרצה פוגע בעדה אחרת וגם מבחינה פוליטית אנחנו כל כך מסובכים בארץ. אין עוד מדינה עם כל כך הרבה מפלגות. אבל בקהל יושב גם ש"ס וגם ליכודניק, ויש לנו הוכחות ששחקנים איבדו קהל, כמו ספי ריבלין ז"ל בזמנו ואפילו לגשש היו בעיות. אני מוכן לעבוד בשביל כל אחד, אני לא חושב ששחקנים צריכים להתערב בפוליטיקה, ולכן אני נגד כל השחקנים האלה שיש להם בעיות עם שרת התרבות שהיא כזאת והיא כזאת, זה לא נכון. אנחנו לא צריכים להתערב בגישה שלה מכיוון שהיא עושה את התפקיד שלה, והתפקיד של הפוליטיקאי זה להיכנס לתוך הקרביים של הקהל - כמו שחקן שרוצה שהקהל יבוא אליו. יש קשר בין פוליטיקה לאמנות הבמה, למעשה גם הם שחקנים. בגין היה השחקן הכי גדול שהיה לנו פה בארץ".

      וכשמאיימים על תקצוב של תיאטראות זה לא הזמן לצאת ולמחות?

      "זה כן. אנחנו נוסעים כל פעם לפסטיבלים, עכשיו יש להקה שלנו בחוץ לארץ, ואנחנו כבר שנים רוצים לעשות פסטיבל יידיש בארץ ולא מסוגלים. לתיאטרון יש תמיכה ממשרד התרבות אבל אנחנו מקבצים מפה ומשם כדי לשמור על התיאטרון. התקציב שיש זה כלום".

      כפתרון, הוא מציע רעיון אחר להגדלת תקציב התיאטראות בישראל. "כשאני שיחקתי באמריקה אני הפרשתי מהמשכורת שלי כתרומה לאמנים מאמריקה. האיגוד הכריח אותי לשלם 12% מהמשכורת לשחקנים יהודים שעובדים שם. פה היו צריך להוציא חוק: כל להקה שבאה כל תיאטרון שבא - עשרה אחוזים לתרום לתיאטראות הישראלים, ואז יש לך תקציב, יש לך מאיפה לתת בונוס לשחקנים, להצגות. הרמה הייתה עולה".

      איזה תפקיד עוד היית רוצה לשחק?

      "רציתי לשחק את הפרטנר של המלך ליר, עמדנו לעשות את זה, תפקיד יוצא מן הכלל. והייתי חוזר עוד פעם בצורה קצת מבוגרת למשרתם של שני אדונים, משרת זקן. כל כך אהבתי את התפקיד הזה. הוא לא חייב להיות צעיר".