"שטח הפקר" מתמחה בניסיון לפצח נושאים סבוכים ולדרוש תשובות. הפעם ביקשו בתכנית לעסוק במה שהיא מכנה "הג'וקרים" - הישראלים שפעילים בתנועת ה-BDS הקוראת לחרם על ישראל. לכאורה מדובר בדמויות מפתח שמעניקות לתנועה לגיטימציה. אך בדומה לפרק על בג"ץ, "שטח הפקר" שוב הולכת על מלחמה בין שני קצוות: "הג'וקרים" מצד אחד והמשרד לעניינים אסטרטגיים מצד שני. התכנית אולי מסבירה היטב את ההקשרים שבהם העימות הזה מתרחש, אבל האיזון הקדוש מוביל לצמצום סוגיות מורכבות ל"בעד או נגד" (בהקשר הספציפי של ה-BDS, עבור רוב הצופים זאת שאלה קלה מאוד ולא כל כך מעניינת). קל להביט על דעות הקיצון: זה עושה טלוויזיה טובה, אבל לא תמיד מעמיקה.
כפרופיל על התופעה, הפרק היה מאכזב למדי. אמנם, באופן יחסי, הפרק עשה מאמץ משמעותי כדי להסביר אותה, בלי להתנחמד ורוב הזמן גם מבלי ליפול לפופוליזם, אבל עם זאת "שטח הפקר" קפצה מנושא לנושא כדי לסמן וי. בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת. מאותם "הג'וקרים" קיבלנו מעט. מה שהבטיח להיות פרופיל שיסביר איך ישראלים מחליטים לתמוך בהחרמה של מולדתם, הסתפק בתיאור קצר של הדמויות וסיפק כמה דיאלוגים קצרים ופושרים, ולא כפרופיל שלם של מושאי התחקיר. נפח רב תפס לעומת זאת עיסוק נרחב באופן שבו המשרד לנושאים אסטרטגיים נאבק בתופעת החרם על הישראל - היבט מעניין וחשוב כשלעצמו אך לא העניין שלשמו התכנסנו. על השאלה האם תנועת ה-BDS מרוויחה מעצם המאבק האינטנסיבי נגדה מוטב לענות בפעם אחרת.
תנועת ה-BDS, מסבירים בתכנית, היא ממילא אוסף שכולל קבוצות שונות ובלתי מתואמות שפועלות בדרכים שונות. אכן, יש בתכנית מרואיינים מאוד שונים עם אידיאולוגיות שאינן זהות. המצלמה התמקדה דווקא בפעיל הרדיקלי מביניהם, מיקו פלד, בנו של האלוף מתי פלד ודמות ססגונית לכשעצמו. פלד הוא קרקס של איש אחד, פרובוקטור חייכן ורהוט וטרול מהקצה השמאלי של המפה. הוא "סיפק את הסחורה", ולכן קיבל לא מעט זמן מסך בלתי רלוונטי: פלד הולך בסמטאות ירושלים, מסרב להיכנס לאתר כלשהו, רב עם מדריך טיולים (רק מראים את הצעקות, לא את הדיון עצמו), ומדי פעם עונה במשפטים קצרים.
אף שהיו מרואיינים הרבה יותר מעניינים ממנו, פלד קיבל את כל הבמה הזאת, כי הוא זה שמביא את הצעקות. "חשוב לו לשדר בדיוק כמה הוא קיצוני", אומר המנחה, אבל למעשה חשוב ל"שטח הפקר" לשדר בדיוק עד כמה מיקו פלד הוא קיצוני, כי הוא זה שיביא לה חומרים חזקים בהרבה מאשר סטודנט ביישן מהסורבון ושני אקדמאים מזקינים. הטלוויזיה רוצה להראות מריבה, ולהראות את הדמויות מתנהגות כמו שמצופה מהן: הנה פעיל ה-BDS המשוגע, הוא כל כך משוגע שהוא רב עם מדריך טיולים. עכשיו נוכל להזדעזע ביחד מהאיש שהענקנו לו כל כך הרבה תשומת לב כדי שיזעזע אותנו ("דווקא מיקו שדוגל בדרך הלא-אלימה, מאבד את השליטה"). זה בא, כמו תמיד, על חשבון דברים מהותיים יותר: מה הטעם בחרם? האם הוא פעולה מוסרית? האם ייתכן מצב שבו ישראל בכל זאת תקבל תוקף מוסרי מצד התנועה, או שזה חרם עד עולם? אלא שהמופע תמיד יותר מסקרן משאלות המורכבות, ו"שטח הפקר" לא הצליחה להתעלות הפעם מעל הבור הזה.
ככל ש"שטח הפקר" מנסה לפגוש ולהקשיב לכל מיני קולות: פעילי BDS, אנשי המשרד לאיומים אסטרטגיים, עסקנים ועיתונאים (בהם גם איש וואלה! NEWS אורן נהרי) - מתסכל להרגיש בתום הצפייה שהשיח הזה במידה רבה נשאר סגור לציבור הרחב: תנועת ה-BDS מחרימה אותנו ולא כל כך מעוניינת לדבר עם הציבור בישראל; גם במשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיפים כנראה לנהל את עבודתם תחת איפול מבלי שיתקיים אודותיה דיון ציבורי משמעותי. באמצע: מרחב שלם של שיח, מגוון אנשים עם דעות שנוטות לכל מיני כיוונים, שכולם מדברים להם מעל הראש. לכן, טוב עשו ב"שטח הפקר" כשבחרו לסקור את הנושא ולהנגיש אותו, רק חבל שזה לא היה באופן מעמיק יותר.