יובל פיק, מנהל מרכז מחול בצרפת: "בטוח היה מי שעיקם את אפו כשמינו אותי לתפקיד"

הפיגוע במשרדי כתב העת הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו" בפריז, שהתרחש בינואר 2015 ובו נרצחו 12 בני אדם, טלטל רגשית גם את הרקדן והכוריאוגרף יובל פיק, ישראלי שחי ופועל בהצלחה בצרפת שנים רבות. לאחר שהשתתף בצעדה השקטה לזכר קורבנות הטרור, יצר בעקבותיו ללהקתו הנושאת את שמו את המופע "סופה של מערכה" ("Acta Est Fabula"). "היה חלק חזק בצעדה השקטה - השיר היחידי ששרו בה היה ההמנון הצרפתי. זאת למרות שההמנון הצרפתי מאוד שנוא על ידי רבים בצרפת", אומר פיק לוואלה! תרבות בעודנו יושבים בבית קפה בעירו ליון, במרכז מזרח צרפת. "ההמנון, כמו הדגל, הם בצרפת סמלים מאוד בעייתיים, והרבה אנשים לא מתייחסים אליהם כי מבחינתם הם שייכים לממשלת וישי, שתמכה בנאצים. מבחינתם זה משהו מאוד לאומני ולא לאומי. והנה, למרות השנאה להמנון, שרו רק אותו בצעדה. למה? כי זה הדבר היחידי שמאחד בשעת צרה. ואז הם פתאום שכחו שהשיר מייצג מבחינתם את הפן הפשיסטי".

"בעקבות הפיגועים והדבר הזה, החלה העבודה שלי על המופע מהשאלה האם עדיין קיימים סמלים שיכולים לאחד את כולנו, גם בזמן צרה וגם בזמן חגיגה", מוסיף פיק, "הרעיון של היצירה היה לבנות המנון חדש. המנון שהוא גם מחול וגם מוזיקה. המסר הוא שאפשר לבנות מחדש סמל שמאחד אותנו, וצריך להמציא אותו". בתוצאה העצמתית והסוחפת - ניתן יהיה לצפות במופע של חמשת הרקדנים שובי הלב בסוף השבוע הבא, שישי ה-19 בחודש ושבת ה-20 - במרכז סוזן דלל בתל אביב. במופע הראשון אף תתקיים שיחה עם פיק, שיגיע לביקור מולדת. המופע מתקיים במסגרת עונת ישראל צרפת 2018, תחת האירוע "דאנס פראנס". עונת ישראל צרפת תימשך עד סוף נובמבר.

ביצירתו עוסק פיק במידה רבה בשייכות לקהילה ולמקום, באופן שהולם את הביוגרפיה שלו. הוא נולד לפני 47 שנה בפתח תקווה, בן לצביקה פיק - אבל לא הזמר והמוזיקאי, מקצועו של אביו בכלל קבלן. "האחים שלי נהגו לעבוד על אנשים בטלפון, כשהתקשרו אלינו בטעות אנשים שרצו להגיע לצביקה פיק הזמר. גם שלחו לנו פרחים שיועדו לו", אומר פיק. הוא התחיל את דרכו בגיל עשר בלהקת ריקודי העם של העיר. למד בבית ספר למחול בת דור בתל אביב. הוא התגייס לצה"ל כרקדן מצטיין, ולאחר שחרורו ב-1991 התקבל ללהקת בת שבע, ובמהלך ארבע השנים ששהה בה רקד בין השאר ביצירותיו של אוהד נהרין. "זו היתה פגישה מאוד חשובה, כי הוא היה הכוריאוגרף הראשון שעבדתי איתו", אומר פיק, "וגם חלקתי איתו עבר משותף - שנינו התחלנו בריקודי עם".

באמצע שנות התשעים נסע לאירופה, ובין השאר רקד בלהקת המחול של הכוריאוגרף הפיני טרו סארינן. בשנת 1997 יצר את "כבדים", שזכתה במקום השני בפסטיבל גוונים במחול. ב-1999 התקבל ללהקת הבלט של בית האופרה של ליון, צרפת, בה רקד כשנתיים. בשנת 2002 הקים להקת מחול משלו, The Guests שמה. בשנת 2011 שר התרבות של צרפת מינה את פיק כמנהל האמנותי של ה-CCNR, מרכז המחול של המרכז הכוריאוגרפי הלאומי בעיר ריאו-לה-פאפ, הסמוכה לליון, המשמש כבית ללהקה השניה שלו, הנושאת את שמו - "יובל פיק". זהו אחד מ-19 מרכזי מחול ברחבי צרפת, שנוסדו על ידי משרד התרבות כחלק מטיפוח המחול בפריפריות.

השאלה הבלתי נמנעת אבל מסקרנת - מה אתה יותר, ישראלי או צרפתי?

"זה מין מיקס כזה. השורשים שלי הם מהארץ. אני מאוד ישראלי במהות שלי, מאוד גאה שנולדתי בארץ. לא הייתי רוצה להיוולד כיהודי בשום מקום אחר מלבד ישראל. אני מאוד מחובר לישראל. בתור אמן, אני אמן אירופאי. אני בטח לא עושה מחול צרפתי מהזרם הצרפתי של דומיניק בגואה וכל הפוסט מודרניזם. אני גם בטח לא עושה מחול ישראלי. לי היה חשוב ליצור את הנישה שלי, אני מתעסק בקצבים פנימיים וביצירת חומר מהאורגניות שלנו, הנשימות, הלב, ההליכה, וכל התנועה מהמרכז החוצה, ומהמרכז החוצה".

ועם זאת, יש רגעים שהזהות הצרפתית והישראלית מתבלבלות?

"לא היום. בעבר היה לי בלבול בזהות האמנותית, ולא ידעתי האם אני עדיין כוריאוגרף ישראלי. בעבר הייתי בין שני הכיסאות האלה. ראיתי שאני לא יוצר מחול ישראלי, מצד שני אני גם לא יוצר מחול צרפתי. הפתרון היה למצוא את הנישה. עכשיו אני יודע שאני כוריאוגרף צרפתי. אני כבר שבע שנים מנהל אמנותי של ה-CCNR (מרכז המחול הלאומי של ריאו-לה-פאפ - ש"ב). זה מאוד עיצב אותי. העבודה היומיומית עם הרקדנים הצרפתים וההתעסקות בתרבות הצרפתית נתנו לי עוגן. אני מגדיר את עצמי כאמן צרפתי, שבמקור בא מישראל. אבל מאוד מחובר לישראל".

המינוי שלך לתפקיד מנהל מרכז מחול על ידי משרד התרבות הצרפתי אינו מובן מאליו על רקע אנטישמיות רבה שקיימת בצרפת. האם היה מי שעיקם את אפו כשישראלי קיבל תפקיד עליו נלחמו לא מעט צרפתים מבטן ומלידה? והאם נתקלת באנטישמיות?

"בטוח היה מי שעיקם את אפו כשמינו אותי לתפקיד. בטוח היו גם תגובות שליליות שנבעו מהישראליות שלי, אבל אני לא שמעתי אותן ישירות. האנטישמיות קיימת, לא הרגשתי בה בפניי, אבל אני יודע שהיא קיימת".

כמי שנבחר על ידי משרד התרבות ונתמך על ידו, מה דעתך על התעמרות שרת התרבות הישראלית, מירי רגב, בגופי תרבות ובאמנים, ההתערבות בתכנים והפגיעה בחופש הביטוי?

"אני לא חושב שמשרד תרבות צריך להתערב בעניינים תרבותיים. זה לא נכון. הם יכולים להביע דעה ולבקר, זה חלק מהתפקיד שלהם, אבל לא להתערב. הביטוי האמנותי הוא מאוד חשוב, כולנו סוג של נביאים בלי להיות משיחים. אמנות זה דבר שמביא ראייה אחרת על המציאות, ומאוד חשוב לא להתערב בזה. זה לא התפקיד של שרת תרבות. כשאין ידע מספיק, זה מאוד בעייתי".

החברים של נטאשה שרו פעם "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה". נזכרתי בשורה הזאת כשצפיתי ביצירת המחול שלך, שעוסקת במידה רבה ב"לבד" מול ה"ביחד". האם ואיך ניתן להיות "לבד ביחד"?

"זאת העבודה שלי - איך שומרים על הייחוד של כל אחד ועדיין תורמים לחלל משותף, ויוצרים משהו משותף? אני חושב שזה מין תרגול שכולנו חייבים. זה לא משהו שנוצר בקלות, כי באמת קבוצה אוכלת את האינדיבידואל, והאינדיבידואל לא חייב תמיד להרגיש שייך לקבוצה. חשוב בעיני היום שבקבוצה מודרנית כל אחד יהיה עם הדברים שלו, אבל הוא חייב לתרום לחלל המשותף ולקבוצה שהוא חי בה. חשובה התחושה של לתת ולתרום. אנחנו צריכים את זה כדי להציל את החברה, את העולם, את כדור הארץ".

כשצפיתי במופע, ראיתי ששילבת בתנועות הלהקה גם אלמנט חסידי של הנפת ידיים מעלה בבקשה, כמו בתפילה.

"נכון, עבדתי המון ביצירה הזאת על מה שאני קורא 'תנועות טוטם'. תנועות שבהם האדם הוא כמו מרכז, וכל התנועות הן מסביב לפיגורה שלו. תנועות מאוד פיגורטיביות וסימבוליות. בנוסף, כיוצר, עם כל החילוניות שלי, אני מאוד מחובר ביצירה לנפש היהודי וליהודי הנודד. לתחושה האלוהית בתוך הגוף, שמאוד שונה מכל הדתות האחרות בייצוג החיצוני. יש משהו ברצון של היהודים לרקוד כדי להביע משהו מבפנים, סוג של חיבור למשהו יותר גדול, שאני מאוד מרגיש את זה. יש לי כיסופים למקום שממנו באתי".

במופע יש חמישה רקדנים ורקדניות, אבל הסאונד משמש כמעין רקדן שישי בעבודה. המוזיקה אינה רק רקע אלא חלק מהתנועה ממש.

"נכון. העבודה היא שילוב של מחול וסאונד, וזה יוצר משהו יותר שלם. עבדתי ביצירה על הרעיון של חתיכות פסיפס שמאחדים אותם יחד. זה כמו ציטוטים שמתקשרים עם הזיכרון הקולקטיבי שלנו מבחינת סאונד, וגם מבחינת תחושת תנועות הרקדנים שמייצגות דימוי חושי".

מוקדם יותר השנה עבד פיק עם שלושים רקדנים חובבים וצעירים, ערבים ויהודים, ישראלים ופלסטינים, מקבוצת "גשרים", וצרפתים מקבוצת "לרקוד ללא גבולות". לאחר עבודה משותפת של הכנות וחזרות בצרפת, הקבוצה הופיעה יחד ביולי בחיפה ובחודש שעבר במסגרת הביאנלה של המחול בליון. "פיתחתי את העבודה במקביל גם בליון וגם בארץ. חשתי שיחרור לדבר בצורה חופשית. לאבא שלי היו הרבה חברים מעזה ורמאללה, והוא דיבר ערבית, אבל אישית לא פגשתי ערבים בגיל שלי או צעירים. דווקא כשאני חי בצרפת אני נפגש עם ערבים מוסלמים ונוצרים, כי אין את הגבולות. זה היה מאוד חזק. יש לנו משהו משותף. היה לי קשה לראות את האזרחים סוג ב' האלה, יש להם פחות אפשרויות. העבודה הזאת עסקה באיך עם כל השוני יוצרים חלל משותף, דרך תנועה, דרך עוד שפה שדרכה אפשר להרגיש שייך. איך כל אחד תורם בתנועה ובקול משהו כדי ליצור דבר יותר גדול ממה שהוא. במהלך העבודה הזאת היו הרבה קונפליקטים. היהודים לפעמים הרגישו אשמה, הערבים הרגישו אשמה, והצרפתים קצת לא ידעו איפה הם נמצאים, אבל אמרו: רגע, גם כשאנחנו עובדים בפרברים מרגישים אזרחים סוג ב' מול אנשים שגרים בעיר הגדולה".

יצירה קודמת שלך בצרפת, "Score" שמה, כונתה על ידך כ"שיר אהבה לאנשים בישראל".

"באתי עם מוזיקאי לארץ, והקלטנו את הסאונד של ישראל. לא מכוניות ורחוב, אלא אנשים, מוזיקה של דרוזים, מוזיקה של להקה בתל אביב, רעיונות, טכנו בקיוסק ב-2 בלילה, רולר סקייטינג ביום כיפור ביפו ואת רות דולורס וייס ששרה לנו את 'פיזמון ליקינטון' באקפלה על הירקון בלילה. יצא משהו מאוד חזק. אני מאוד מבטא את הנעורים ביצירה שלי, ויש גם קינה עליהם. Score גילתה את תת המודע שקיים בישראלים גם להתחבר, גם לדפוק את הראש בקיר וגם להתפרץ".

במה המחול בישראל עוד צריך להשתפר?

"הייתי מאחל למחול הישראלי לצאת יותר מתל אביב. שיהיו יותר מרכזי מחול בפריפריה, כמו מה שקורא בבאר שבע עכשיו, שיהיו עוד יותר דברים כאלה. שייצאו מהמרכז. זה יעשה מאוד טוב למחול. בצרפת זה ככה משנות השמונים. גיאוגרפיה ודמוגרפיה מאוד משפיעה על יצירה".

מה הסיכוי שנראה אותך יוצר יותר בארץ?

"הייתי מאוד שמח. אני מאוד מחובר למקום הזה. יש מחול מאוד מעניין בארץ, יש יוצרים מאוד מעניינים. אני יודע שהקהל יבין אותי. הזיכרון הקולקטיבי שלי הוא אירופאי אבל גם מאוד ישראלי".