פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יורים ובוכים ושרים "שיר לשלום": המחזמר "מיקה שלי" מלא בקלישאות

      כמופע נוסטלגי המחזמר המחודש משירי יאיר רוזנבלום "מיקה שלי" (הבימה) אולי עושה את עבודתה, אך הוא סובל מחוסר עדינות והיעדר ביקורתיות כלפי החומרים מהם הוא עשוי. לכן גם אין לו באמת מוסר השכל, עם כל הכבוד ל"שירו שיר לשלום". הגיע הזמן לספר את הסיפור הזה מחדש

      מיקה שלי הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      מיקה שלי (צילום: ז'ראר אלון)

      יש להניח שהאנשים שקונים כרטיסים ל"מיקה שלי" מגיעים לא רק לשם המחזה עצמו, המשחק ושאר האלמנטים המרכיבים את החוויה, אלא גם, ואולי בעיקר, לשם החגיגה המוזיקלית המשותפת, ההזדמנות לצפות בערב מושקע משירים שהם חלק מפס הקול של הישראליות. כמות הקלאסיקות שהותיר אחריו יאיר רוזנבלום היא בלתי נתפסת, בטח ובטח בהתחשב בכך שכמעט כל השירים בהצגה הולחנו למעשה תוך עשור אחד בלבד, מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70. אף שההצגה עצמה מאוד ארוכה, כמעט ארבע שעות כולל הפסקה, אפשר היה למלא עוד שעתיים בשירים מוכרים של יאיר רוזנבלום ועוד היו כמה שלא הייתה ברירה אלא להשאיר בחוץ.

      "מיקה שלי" הנוכחי הוא גרסה מחודשת ללהיט הבימתי מהעשור שעבר. המחזה המעודכן ל-2018 - אינני יודע איך נראתה גרסתו הקודמת ובמה הייתה שונה ממנו, כך שאין לי בסיס להשוואה ועל כן אתייחס להצגה כאילו היא חדשה - מספר, בתמצית, את סיפורה של חבורת שמיניסטים העומדים להתגייס סביב מלחמת ששת הימים, ומשם הם מתאהבים, נלחמים, נפצעים, חווים הלם קרב, יורדים מהארץ, חוזרים לארץ, חוזרים בתשובה, רבים ומתפייסים רגע לפני האזעקה של אוקטובר 1973 ומלחמת יום הכיפורים, ממנה חלקם כבר לא יחזרו לנאמבר הסוגר ("שיר לשלום", כמובן, ולאחריו מחרוזת אחרונה).

      בלב העניין נמצא סיפור אהבתם של מיקה, צעירה ממוצא מרוקאי שחולמת לשיר בלהקה צבאית אך לא התקבלה (אחר כך היא כן מתקבלת), וגידי, בנה של ניצולת שואה שחייו מתהפכים אחרי פציעה בגבעת התחמושת. בעוד גידי נוטש לניו יורק ומנתק קשר עם כל דמות מעברו, זוג אחר מתפרק: ארי, חבר אחר בחבורה שניצל מהקרב ההוא כי גידי חיפה עליו כשארי הלך לשכנע את נועה חברתו ההריונית לא להפיל את בנם המשותף. נועה, שדווקא כן התקבלה ללהקה צבאית, עוזבת אותה כדי להתמסר לגידול בנם. אחרי המלחמה, ארי חוזר בתשובה, מתרחק מנועה, ומתאהב במיקה. גידי חוזר לארץ ומתעמת עם ארי, אבל זה מאוחר מדי. לכל האירועים האלה נתפרו שירים של יאיר רוזנבלום, בהתאם לנוהל.

      מיקה שלי הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      מיקה שלי (צילום: ז'ראר אלון)

      בשולי הדברים, נמצא גם סיפור על חבר אחר בחבורה, אלישע, הומוסקסואל בארון המסרב להתגייס ומנהל בסתר זוגיות עם קצין בצנחנים. מעניין לשים לב שבעוד גידי וארי נוטשים ורבים ומתנהגים בגסות, היחיד שמשלם במחזה מחיר הוא אלישע: הוא יושב בכלא הצבאי, ומאוחר יותר נהרג במלחמה.

      הסיפור הרחב יותר הוא כביכול הנראטיב הישראלי המוכר והידוע: המחויבות לקולקטיב הלאומי לפני ששת הימים; ההיבריס וההיפתחות לעולם לאחר מכן ואיתם גם עלייה של אינדיבידואליזם; וסיום החגיגה ב-1973 עם ההלם של המלחמה ההיא. יורים ובוכים ושרים. הנושא הזה כמובן חוזר על עצמו בווריאציות שונות כבר זמן רב. נתקלנו בסיפור הזה ב"בלוז לחופש הגדול", ובשנים האחרונות גם בהפקה דומה מאוד ל"מיקה שלי" המחודש: "פשוט לאהוב" בקאמרי משירי אריק איינשטיין - שתיהן מתארות התלבטויות דומות באותה תקופה היסטורית. כל היצירות האלה יונקות באופן זו או אחר כמובן מהמחזמר "שיער", שאף הוא עלה בקאמרי לפני שלוש שנים, גם כן בבימויו של משה קפטן, הבמאי של "מיקה שלי". קשה להתחמק מהדה ז'ה וו: כל היצירות הללו מסתיימות באופן כמעט זהה.

      הסיפור הזה, אולי בזכות החומרים הדרמטיים של גבורה ושכול הגלומים בו, מועלה שוב ושוב כמו מין מיתוס קדום המשוחזר באופן פולחני, בניסיון לפצח את הרגע בו אבדה לעד התמימות הישראלית. בני הדור המתואר במחזה כבר מתקרבים לגיל 70, ובינתיים נראטיבים אחרים השתלטו על השיח הישראלי. אולי הגיע הזמן לגולל סיפורים אחרים, או לספר את הסיפור הזה אחרת (ועל כך בהמשך).

      הקהל סביבי נהנה מאוד, הרבה למחוא כפיים בשירים, צחק במקומות הנכונים והריע בסיום. ייתכן שדעתם משקפת יותר את פני הדברים, ובכל זאת, גם אם כמופע נוסטלגי היא עושה את העבודה, עבורי "מיקה שלי" צרמה. לא כל כך בגלל המשחק או הביצועים המוזיקליים, שרובם היו סבירים (אך מעטים מהם התעלו, בעיקר אלו של מיקי קם). גם מבחינה ויזאולית היא איננה חריגה לטובה או לרעה. בעיה מהותית ב"מיקה שלי" נוגעת לחוסר העדינות (ואני אומר זאת בעדינות) של הדימויים המופיעים בו. ראשית, הוא רווי בקלישאות: האב המזרחי של מיקה ושל האם ניצולת השואה של גידי, למשל, מעוצבים על ידי מניירות סטריאוטיפיות שחוקות (אף שמיקי קם ויעקב כהן, המגלמים את הדמויות הללו, גונבים את ההצגה מהשחקנים הצעירים שסביבם). כמוהן, גם דמויות רבות אחרות לא מתפתחות מעבר לזהות הבסיסית שלהן, או מאופיינות בשטחיות.

      יובל דיין שיר בחזרה (צילום מסך)
      יובל דיין (צילום מסך)

      וולגריות נוכחת גם ברמת הטקסט, בפרט בתיאורי הגברים והגבריות. ככלל, זה סיפור על גברים שרבים על מימוש גבריותם, עסוקים בעצמם ומתעלמים באופן עקבי מרצונות הנשים סביבם, גם כשאלו נאמרים באופן מפורש (אולי היה צריך לקרוא למחזה "גידי שלי", שהרי הגיבורה איננה מיקה). "דבי אני מת לזיין אותך", קורא, למשל, אחד מבני החבורה כשהוא צונח (הדמות של דבי עצמה מתבקשת להוריד חולצה בשלב מאוד מוקדם של המחזה, בלי שיש לכך סיבה ממשית). זה בולט גם ברמת העיצוב האמנותי. דוגמה לדימוי בוטה: בתיאורי הקרבות יש צלליות ענק של חיילים, שנורים ונופלים, ובסיום אחד הקרבות החיילים מכוונים את הנשקים - שבעצם מופנים כלפי הקהל! - ונוקרים. קיטש ומוות, מוות וקיטש. חוסר העדינות מחלחל גם לחלק מהשירים עצמם, שמופשטים מסאבטקסט. "יפות יפות" של הגשש החיוור הוא הרי פרודיה על חרמנות ("במיניבוס בין החוחים"), אבל כאן הוא מבוצע על ידי חיילים שחוגגים עם חוברות פלייבוי. כל האירוניה, הלוזריות והמבוכה שגלומות בטקסט המקורי אבדו לטובת חגיגה של טסטוסטרון.

      נאמבר אחר מסביר בעיה מהותית אחרת - "ישנן בנות", שדווקא נאמן לרוח המקור למרבה הצער. אלא שאחרי הביצוע של דנה אינטרנשיונל לשיר הזה מלפני שני עשורים (!), שהפך אותו למשהו אחר לגמרי, אי אפשר לשוב ולבצע אותו כמו שהוא במקור, בלי שמץ של ביקורתיות, קל וחומר ב-2018. ככלל, ההצגה כמעט ואיננה ביקורתית כלפי החומרים שהיא עשויה מהם. לכן גם אין לה מוסר השכל, עם כל הכבוד ל"שירו שיר לשלום".

      בעיניי, ב-2018 "מיקה שלי" צריכה להיות משהו אחר לגמרי, שמנכיח קולות אחרים ופרשנויות חתרניות על בסיס כל השירים היפים, ונמלט מהסיפור ההגמוני. אמנם יש כאן טוויסטים: הדמות של אלישע הופכת את "יש לי אהוב בסיירת חרוב" לשיר אהבה גאה, ולתפקיד דבי לוהקה שחקנית יוצאת אתיופיה (אושרת אינגדשט) - לא מראה שכיח ביצירות המתארות את התקופה. אבל זה מעט שבמעט. אפשר לעשות עוד, אפשר לגעת יותר בקלאסיקות, אפשר לתת לדמויות יותר מאשר מרחב ארכיטיפי, ואפשר גם לדבר על שלום לא רק כאבל על ההולכים. יאיר רוזנבלום הלחין את זה ב-1969. כמעט יובל אחר כך, אפשר לקיים את השיר הזה כפשוטו בלי להתבייש.