היוצרת המרתקת הזאת הגשימה את ההבטחה הגדולה

גם אחרי כך וכך אלבומים, כמה להיטי ענק ושנים ארוכות של עשייה, יש עדיין משהו נחבא אל הכלים במוזיקה של ארז לב ארי. משהו שמסרב להיות רוקסטאר, שמעדיף את הגיטרה על המיקרופון, את המלאכה והמעשה על פני שיווקו. כך, גם אלבומו האחרון, "האורח", יוצא לאוויר העולם בשקט יחסי. הפרויקט, מחווה מעוברתת לשיריו של אריס סאן, מגלמת אף היא בחירה לחזור לעסוק באיש שמעט נשכח.

הבחירה לשים את אריס סאן על השולחן היא בחירה מעניינת. השפעתו של צליל הגיטרה של סאן על אושיות כמו ברי סחרוף למשל, ומכאן על דור שלם של מוזיקאים - ובהכרח גם על לב ארי, תלמיד מובהק של האחרון - מוכרת זה מכבר. האיש שמסמל אולי יותר מכל את השפעה המוזיקה היוונית על המוזיקה בישראל (להוציא את יהודה פוליקר) מביא איתו סל שלם של דימויים, שלב ארי בוחר לתרגם גם למילים שכתב מחדש - הספינות שבנמל, האהבות על החוף, געגועים ונוודות. ההחלטה לחזור לאריס סאן, ולא, נניח, למוזיקאים אמריקאים, אנגלים או צרפתים, היא בעצם החלטה לחזור לים התיכון: מרחב של החלפת רעיונות, צבעים וטעמים, שמתגברים מעל טריטוריות וגבולות קשיחים.

לב ארי, שמאחוריו להיטים גדולים בעבר ("אנה אפנה", "מה אעשה"), פגע הפעם מעט במובן הזה. השירים יפים, ומהם בולטים "דאם דאם", שהוא גם המוכר בשירי הפרויקט, וכן "צלילי הליל" ו-"זוג או פרט", שם הוא מחוזק בקולות הרקע הנעימים של הצ'לנית הדס קליינמן, ונוצרת ביניהם הרמוניה נוגה ויפה. אבל האמת היא פשוטה: לב ארי והלהקה שלו, "החליפות", נמצאים במיטבם דווקא בקטעים האינסטרומנטליים - "רוחות" ובעיקר "סלט בוזוקי" שהוקלט לייב. שם הוא נותן לאנרגיה שלו להתפרץ ולגיטרה שלו להפליג לכל עבר.

פרויקטים כמו "האורח" מחדדים זהויות של אמנים: הם מבינים טוב יותר מי הם ומה הם גם ביחס למקור וגם ביחס למוזיקה שנוצרת עכשיו סביבם. לב ארי כבר היום הוא ממוזיקאי הרוק הכי טובים וחכמים בישראל, כך שבעקבות פרויקט "האורח" ניתן רק לנחש כיצד תישמע גרסתו הבאה, המשודרגת אפילו יותר.

כבר לא מעט שנים שעדי אולמנסקי מסתובבת בארץ על תקן הדבר הטוב הבא, ואיכשהו רק עכשיו יוצא מה שהוא בעצם אלבום הבכורה המלא שלה, "Bad intentions", אחרי לא מעט הקלטות, שלושה EP וחיפושי דרך אחרים (האהוב עליי מביניהם היה להקת לורנה בי המנוחה). אולמנסקי עשתה לעצמה שם של אחת המוזיקאיות הכי מעודכנות בישראל, ותמיד הפתיעה את הקהל ביכולות הכל כך מגוונות שלה.

באותה נשימה, אני מוכרח להגיד כי באותו הזמן ממש לוותה לזה, מבחינתי, איזה תחושה מסוימת של בוסריות: זה תמיד היה מרשים ויפה ומסקרן, אבל באותו הזמן גם קצת מוזר. לא תמיד מצאתי את עצמי מבין את הפואנטה של עוד הרפתקת סאונד, והתלבטתי לגבי האיזון בין ההפקה והעיצוב המשוכללים, לבין התוכן שעוד השתרך מעט מאחוריהם.

עד "כוונות רעות". כאן אולמנסקי חצתה את הקווים, הגשימה את ההבטחה הגדולה והגיעה לאיזון יפהפה בין הפקה אלקטרונית וממוחשבת לבין נשמה גדולה שבוקעת מהשירים. "Bad Intentions" הוא אלבום קצר אבל מאוד מאוד יפה, שעובד על כמה חושים במקביל, חוקר סוגיות של אהבה עצמית, חרדה ודיכאון אבל גם חוגג את החיים ("Sex in my Mind" המעולה, למשל).

השיר היפה של האלבום הוא "Bombs Away", שמופיע כאן בגרסתו המקורית ולא האקוסטית המושמעת ברדיו, ולצידו שיר הנושא נותן בראש וגם שני קטעים שבהם היא פחות שרה ויותר מדברת, "Hate Myself for Hating Myself" ו-"It's OK to Be Sad", וברור משמם על מה הם מדברים. "Bad Intentions" הוא אלבום משמח במיוחד כי הוא מעניק תוקף לקול מרתק בשוליים הישראלים שרק מחכה לצאת ולפרוץ מעבר למעגלים של יודעי דבר. הוא יפה, מרגש, קומוניקטיבי וחכם.

רונה קינן ומוניקה סקס חזרו אחרי הפסקה משמעותית עם שירים עם שמות דומים וטוויסט דומה: רונה קינן עם "הזמן הזה" ומוניקה סקס עם "זה זמן". השיר של קינן הוא מין קינה משועשעת עם נגיעות אלקטרוניות על רוח העולם הכללית שהולכת ונעשית אפלה יותר, השיר של מוניקה סקס גם הוא נשמע אחרת מהקו המוכר שלהם, פאנקי מאוד, שעוסק יותר בהזדקנות והתבגרות ומטבע הדברים הוא יותר אישי.

אם להודות על האמת, שניהם מוזרים (לרעה) ומפתיעים (לטובה) ביחס לקריירות של האמנים שמאחוריהם. רונה קינן עושה כאן ההיפך מכל מה שמצופה ממנה, מוניקה סקס היא להקה שמחפשת תמיד כיוונים חדשים, והולכת הפעם עוד יותר רחוק מכרגיל. מצד אחד זה מעניין ויש בזה חן, ומצד שני - גם מעט מתסכל ולא בהכרח טבעי. לאן כל זה הולך?!

ייתכן שזה עניין של הרגל ושהאסימון עוד יירד, ייתכן גם שמכאן זה רק יילך ויתדרדר. שני השירים הותירו אותי חצוי. קשה לנבא מה זה אומר על האלבומים המתקרבים של מוניקה סקס ובעיקר של קינן, שחוזרת אחרי הפסקה ארוכה מאוד. דבר אחד בטוח: טוב שהם חזרו, הקולות שלהם חסרו כאן מאוד בזמן שעבר מהאלבומים הקודמים.