הרצח של תאיר ראדה הוא לא הסדרה בנטפליקס שאתם מכורים אליה ונהנים להתווכח עליה. הוא לא הוויכוח היומי על בעד ונגד, ימין ושמאל. אבל מיום ליום הוא הופך לכזה: קמה כאן תרבות פופ שלמה של חוקרים חובבים, שלכל הלוקחים בה חלק יש דעות מוצקות על הרצח, הרוצח, הראיות, האפשרויות האלטרנטיביות. הם מתפלפלים בהנאה על הסכין המשוננת והפרטים המוכמנים, ועוברים על כל פרט ופרטי מחומר החקירה. יש במחויבות הזאת מין התלהבות שהיא כל כך מנותקת מטבעו המצמרר של האירוע, ומזהות הקורבן שנדחק הצדה. נדמה שבימים אלה, רומן זדורוב מעניין את הציבור הרבה יותר מאשר תאיר ראדה עצמה.
העיתונות מתמסרת ברצון לפרשה הזו. בתכנית "אנשים" (קשת 12) הוקדש אתמול חלק נכבד לעיסוק בפרשה, בעיקר באמצעות ראיון עם אולגה זדורוב, אשתו של רומן זדורוב שהורשע ברציחתה של תאיר ראדה - ולאחר מכן הוסיפו שיחת "בעד ונגד". הטריגר: ראיה חדשה ודרמטית, שערה שנמצאה בזירה וקשורה דווקא במעורב אחר בפרשה. המנחה חיים אתגר נזהר אף יותר בלשונו, כשדיבר על "שערה שעשויה להיות שייכת לא"ק" ומסכם כי "לפי חלק מהפרסומים ייתכן שחלק מהגילוי יוביל לזיכוי". שימו לב למילים: עשויה, ייתכן, חלק, לפי. שום דבר ודאי או בכלל קרוב לכך, אבל צריך מעט מאוד כדי שנוכל לשוב ולהתווכח. מה ששערה אחת יכולה לעשות.
קשה לחשוב על בת זוג אחרת של רוצח מורשע שהייתה זוכה ליחס כה מלטף כמו אשתו של זדורוב, ואכן הראיון שערך עמה ניב גלבוע היה רך ממשי, להוציא שאלה מופרכת על תהליך ההתייחדות, במסגרתו הביאו בני הזוג לעולם ילד נוסף. אולגה זדורוב היא מרואיינת טובה, ברם השיחה לא הייתה מטלטלת, חדשנית או מרגשת באופן מיוחד. אפשר להביט על זדורוב כקורבן נוסף של הפרשה, מי ששנותיה הטובות עוברות עליה כשהיא מגדלת לבד שני ילדים ונאבקת עבור זיכויו של בעלה ולמען כבודם של ילדיה ושלה עצמה, אבל קשה להתווכח עם אדם שמשוכנע בחפותו של בן הזוג שלו.
לכן, החלק המעניין בתכנית היה העימות בין העיתונאית עדי מאירי, הסבורה כי ההרשעה של זדורוב משכנעת, ושל שרון גל, שערך תחקיר על הפרשה כבר לפני עשור וסבור כי על זדורוב ליהנות מספק סביר. שניהם הציגו תזות סדורות וטיעונים ענייניים - יבחר כל אדם למי הוא רוצה להאמין, רק שייקח בחשבון שייתכן שהוא טועה. למרבה הצער, חיים אתגר וקורין גדעון התעקשו לחמם ("עדי את אומרת את הדברים הללו ואני רואה את שרון זז"), כאילו מדובר בוויכוח רכילותי, ולא בשיחה על רצח מזעזע או בישיבה של אדם חף מפשע בכלא. זה השלב שבו מתבצע הניתוק - מן העיסוק העקרוני לשיחת חולין בלתי מחויבת, השוכחת את המעשה האיום שמונח בבסיסה.
הרגע הזה חשף את אחד המנגנונים שפועלים מאחורי העיסוק התקשורתי האינטנסיבי בפרטי הפרשה: ההתחפרות בוויכוח על ראיות מאפשרת הדחקה של המעשה עצמו, של הקורבן ושל האנשים האמיתיים במרכז הפרשה. באמצעות פלפולים ברזולוציות נמוכות אנחנו מחמיצים את העיקר ואת משמעותו האמיתית של האירוע. העיקר הוא לא אם הסכין הייתה משוננת או יפנית, אלא מה הסכין הזאת עשתה, ולמי. כשאנחנו מתפלמסים באולפנים, בפאנלים, בשיחות ברזיה, על ראיות פורנזיות ודנ"א מיטוכונדריאלי וחומר הראיות וכשרות ההודאה ומשמעות פסק הדין, אנחנו בעצם מדחיקים את העובדה הנוראה, המחרידה, שילדה בת 13 הלכה יום אחד לבית הספר ולא חזרה.