כשבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה במאי 1996, הסרט שצעד בראש טבלת שוברי הקופות היה הפרק הראשון בסדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית", ונטפליקס עוד לא נוסדה. כמעט חצי יובל עובר מאז, להיט האקשן בכיכובו של טום קרוז הספיק להוליד חמישה המשכונים, וביבי עדיין בשלטון. רוב תלמידי בתי הספר היסודיים בישראל לא יודעים מה זה קלטת וידיאו, וגם לא מכירים מציאות אחרת חוץ מאשר שלטונו.
אך למרות הדומיננטיות של נתניהו בהיסטוריה הישראלית העכשווית, עדיין לא נעשה כאן סרט שעסק בו. אפילו על טראמפ הספיקו כבר להכין שלל מסמכים דוקומנטריים, אבל שלטונו של ראש הממשלה הנצחי טרם עלה לדיון קולנועי, אולי בגלל שהתעשייה המקומית לא הרבתה ליצור ביוגרפיות. עכשיו זה מתוקן, הודות ל"קינג ביבי", סרטו התיעודי של דן שדור. לאחר הקרנת בכורה במסגרת פסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, הוא מוקרן כעת בסינמטקים ברחבי הארץ, והערב (רביעי) ישודר לראשונה ב-ב-yes דוקו.
הסרט מורכב כולו מקטעי ארכיון לאורך השנים - מימיו של נתניהו כסטודנט צעיר בארצות הברית, שחשב להשתקע בעולם העסקים האמריקאי ואז חזר לארץ ונכנס לדיפלומטיה ולפוליטיקה רק בעקבות מות אחיו יוני במבצע אנטבה, ועד כהונתו הבלתי נגמרת והפיכתו לחבר הכי טוב של טראמפ. כלומר, אין כאן ראיונות עכשוויים עם מומחים למיניהם המסבירים את סוד קסמו, וגם לא סצינות בהן הבמאי מתלווה לראש הממשלה ומתעד אותו בשטח. "קינג ביבי" נותן להיסטוריה לדבר בעצמה, עם כל היתרונות והמגבלות שיש לסוג כזה של עשייה.
במהלך אחד מן הקטעים הללו, אנו חוזים בנסים משעל מרים ידיים מול נתניהו ואומר לו - "אני לא יכול להתחרות בך ביכולת המניפולציה על קהל". ואכן, גם חסידיו וגם מתנגדים הגדולים של ראש הממשלה יודו כי הוא אשף בהופעה מול מצלמה - לא רק הכי טוב בארץ, אלא גם מן הטובים בעולם. נוסף לכך, הוא גם תסריטאי שנון שאף קולנוען מקומי לא יכול להתחרות בו בכמות הציטוטים שהכניס לתוך הלקסיקון הלאומי - "נעים לקלפיות" (שהתקבע בטעות כ"נוהרים לקלפיות"), "החיים עצמם", "לא יהיה כלום כי לא היה כלום", "החמוצים", "הם מפחדים", "שכחו מה זה להיות יהודים", "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו" ועוד ועוד אמירות שזכו לשלל אזכורים וגרסאות.
כישורים רטוריים, כפי שכבר הוכיח לנו הסרט העלילתי זוכה האוסקר "נאום המלך", הם לא עניין של מה בכך בעולם הפוליטי. לוי אשכול, שכיום כבר נחשב לראש ממשלה לא מוערך דיו, ספג בזמנו פגיעה קשה במעמדו הציבורי בגלל שגמגם ברדיו. מנחם בגין, איש הימין הכי נערץ עד נתניהו, היה גם כן רטוריקן בחסד. יאיר לפיד, המתחרה הכי רציני שלו כיום, לפחות לפי הסקרים, הוא גם כן אחד שיודע לדבר יפה. אין ספק אם כך שיכולת הביטוי הגבוהה של ביבי היא חלק מרכזי בסיפור ההצלחה שלו - והסרט משתמש בפרספקטיבה ההיסטורית כדי לתהות כיצד שיכלל וליטש את יכולותיו עד שהפך למלך המניפולציות מול מצלמה.
התשובה היא, שזה לא היה פשוט. הסרט מוכיח כי נתניהו לא בהכרח נולד עם הכישרון הזה, אלא התאמן עליו בשקדנות. קטעי ארכיון מוקדמים ונדירים מתארים כיצד כשל מול המצלמות בהיותו דיפלומט צעיר - ההופעה לא היתה מוקפדת, הפאנצ'ים לא היו חדים, והסך הכל היה מפוזר ולא מרשים. אך בעזרת תורתה של ליליאן ווילדר, מורה אגדית להופעה מול המצלמה שגם פוליטיקאים אמריקאים רבים עברו אצלה, הוא הצליח להשתפר אט-אט, עד שהפך לביבי שכולנו מכירים.
הסרט הבנוי לעילא מיטיב לתאר כיצד נתניהו מילא בהצלחה אחר כל סעיף וסעיף בשיטה של ווילדר, עד שהפך לתלמיד מצטיין. הסקירה ההיסטורית שלו גם משכילה להראות כיצד ההתפתחויות הטכנולוגיות והתקשורתיות היטיבו עם שיטתו, המבוססת על פנייה ישירה לציבור, ללא תיווך. משעשע במיוחד להיתקל מן הסרטון שחנך את האתר הרשמי הראשון שלו, בימים הבתוליים של ראשית האינטרנט הישראלי. קשה שלא לתהות, מה היה קורה לו היה פייסבוק כבר בשנת 1996. נראה שמכל האושיות הפוליטיות באותה תקופה, הדבר היה משרת אותו טוב מכולם, ואולי אף מסייע לו לשמור על שלטונו, ולא להיפרד (זמנית) מלשכת ראש הממשלה כבר לאחר שלוש שנים. בחודש שבו אדם נבחר לנשיאות ברזיל, אחת המדינות הגדולות בעולם, על גבי שימוש מושכל בווטסאפ - תהיות שכאלה אינן מופרכות, אלא מתבקשות.
לאור היסודיות של הסרט, יש להניח כי התחקיר לקראתו היה עבודת נמלים. הוא כולל מאות קטעים מאפיזודות שונות בחייו של נתניהו, וכשצופים בכולם מתחברים יחדיו לפאזל, עולות עוד כמה תהיות: מה היה קורה לו באמצע שנות התשעים ישב בבית הלבן נשיא דמוי טראמפ, ולא דמוקרט עם זיקה לתהליך השלום כמו קלינטון, שדחף את ראש הממשלה הימני לזרועות הפלסטינים ובכך גרם לו לאבד את הבייס שלו, כמו שאומרים היום, ובכך תרם למפלתו ב-1999? ועוד קודם לכן, מה היה קורה אם משפחתו של ביבי לא היתה עוקרת לארצות הברית, והוא לא היה מתהדר באנגלית מושלמת? האם הכישורים הרטוריים בעברית היו מספיקים לו?
עולות מן הסרט עוד שלל קושיות שכאלה, והן הופכות אותו למאלף ומרתק. עם זאת, ניכרות בו שתי בעיות, לפחות לצופה הישראלי. קודם כל, לאורך כל הדרך מלווה אותו קריינות של אלון אבוטבול בסגנון סרטי טבע, רק עם נתניהו במקום צ'יטה. קולו של השחקן הוותיק אמנם ערב, אבל עודף השימוש בו נהיה מוגזם ומעייף בסופו של דבר. עדיף היה לתת לקטעים להתנגן לבדם.
לרוב, הקריינות הזו נועדה להסביר דברים בסיסיים ביותר - למשל, מה הם מבצע אנטבה ורצח רבין. ההסברים הללו לא נועדו מן הסתם לצופה המקומי, אלא לזה שיושב בפריז או בניו יורק, לצורך העניין, ומכיר מעט את נתניהו ואת ההיסטוריה הישראלית, אך לא מספיק כדי להסתדר בלי הסברים. זה ממחיש את המלכוד של "קינג ביבי": מצד אחד, הוא פונה לקהל הביתי, אך מצד אחר גם קורץ לשוק הבינלאומי והאטרקטיבי יותר, ולקהלים שמגיעים עם מטענים אחרים. העבודה על הסרט החלה כמובן כבר לפני כמה שנים, וניכר בתחילתו ובסופו שהוא מנסה לתפור את הקצוות כדי להדגיש ככל האפשר את הקרבה בין ראש ממשלת ישראל לטראמפ, כדי להפוך את התוצר הזה למעניין עוד יותר מבחינת הקהל האמריקאי.
למרות זאת, גם בעיניים מקומיות, הצפייה ב"קינג ביבי" היתה מבחינתי סוחפת, מהנה ומאירת עיניים. נתניהו, עד כה, לא אמר מילה על הסרט, בדיוק כפי שעשה לא מזמן במקרה של "שבעה ימים באנטבה" העלילתי, שהציג את אחיו המנוח בצורה שנויה במחלוקת. הוא יודע שאם יעשה זאת, רק יעזור למסע יחסי הציבור שלו, כי זו האמת שמירי רגב מסרבת להודות בה: מי שתוקף יצירות תרבותיות לא עושה זאת במחשבה כי באמת יצליח לפגוע בהן, אלא רק כדי לחזק את עצמו, ועל הדרך גם מחזק אותן.
אפשר לקוות ש"קינג ביבי" יידע להסתדר גם בלי יחסי ציבור שכאלה, כי בהחלט כדאי ומומלץ לצפות בו. כן, ככה זה: נתניהו הוא האדם הכי מושך תשומת לב במדינה, טום קרוז שובר קופות וכרטיסים להופעות של הספייס גירלז נחטפים. אין ספק שלא הרבה השתנה מאז 1996.
"קינג ביבי" ישודר הערב (רביעי) ב-21:00 ב-ב-yes דוקו ויהיה זמין גם ב-yesVOD.
