"רוקי" זוכה האוסקר הוא אמנם הפרק המוכר והמוערך בסדרת סרטי האיגרוף של סילבסטר סטאלון, אך "רוקי 4" הוא מי שהתגלה כשובר הקופות הגדול ביותר בה. זה קרה גם בגלל המומנטום שנבנה בשלושת הפרקים שקדמו לו, אך בעיקר בזכות ההקשר ההיסטורי: הסרט יצא בשיאה של המלחמה הקרה, והיטיב להנכיח את העימות בין ארצות הברית לברית המועצות, לחבוט בדוב הסובייטי ולרומם את המורל האמריקאי. זאת, כמובן, באמצעות העימות בין הגיבור מפילדלפיה לאגרופן המזרח-אירופאי איוון דראגו.
אחרי "רוקי 4", נעשו שני סרטים נוספים בסדרה - בתחילת שנות התשעים ובאמצע העשור הקודם. לפני שלוש שנים, לאחר עוד הפסקה ארוכה, הגיע גלגול מחודש ושחור שלה, שהפעם שם הדגש על אדוניס קריד, בנו של אפולו, מי שהיה אויבו של בלבואה ואז הפך לחברו הטוב ביותר, עד שנהרג בזירה בידי אותו דראגו ידוע לשמצה.
בעקבות ההצלחה הביקורתית והאמנותית של הסרט, עלה בסוף השבוע האחרון ההמשכון שלו, שמתפקד למעשה גם כמעין סגירת מעגל עם "רוקי 4". הפעם, קריד ג'וניור נאלץ להתחרות על תואר אלוף העולם מול דראגו ג'וניור.
גם איוון עצמו עדיין בסביבה, ומתגלה כמאמן חסר העכבות של בנו. כך גם רוקי בלבואה, בגילומו של סילבסטר סטאלון, אם כי רק באופן חלקי: בתחילה, הוא מסרב לבקשתו של אדוניס לאמן אותו לקרב נגד דראגו ג'וניור, ומתרצה רק בגלל תפנית עלילתית אותה לא נגלה.
במאי הפרק הקודם בסדרה, ריאן קוגלר, שינה סטטוס. לאחר הצלחת "קריד" הוא עבר לעשיית "הפנתר השחור" המצליח עוד הרבה יותר, שהפך אותו לאחד האנשים העסוקים בהוליווד. בשל מצוקת הזמן, הקולנוען הלוהט נשאר כאן על תקן מפיק, והעביר את שרביט הבימוי לסטיבן קאפל ג'וניור האלמוני למדי, שעושה עבודה מצוינת.
מייקל בי.ג'ורדן, שכיכב בסרט הקודם, המשיך לשתף פעולה עם קוגלר גם ב"הפנתר השחור" שהקפיץ את מעמדו גם כן, אבל בכל זאת מצא זמן להמשיך ולהופיע גם בפרק הזה, ושוב להפגין תצוגה מעולה. טסה טומפסון, שגילמה את יקירת לבו, זמרת הסובלת מליקוי שמיעה, השתדרגה אף היא מאז בלהיט גיבורי-על: "תור ראגנארוק". אך גם הכוכבת העולה מצאה פנאי ל"קריד 2", וגם ממנה אנו מקבלים הופעה נהדרת כהרגלה, למרות חולשות התסריט.
הפרק הקודם אמנם קיבל ביקורות מעולות, אבל היו גם כמה הסתייגות מוצדקות. למשל, הטענות על המקום השולי והזניח שניתן בו לדמות הנשית הראשית. ניכר כי ב"קריד 2" הקשיבו לקולות הללו, והשתדלו לפתח אותה באופן מספק יותר. הניסיון נחל הצלחה חלקית בלבד. מצד אחד, זוגתו של הגיבור אחראית לאחד הרגעים היפים בסרט: הרגע בו הזמרת מלווה בשירתה את כניסתו של המתאגרף לבמה, במה שהוא לא פחות מאשר השילוב הקולנועי המרשים אי פעם בין בין איגרוף למוזיקה שחורה. מצד אחר, למרות הכוונות הטובות, הפיתוח הדרמטי של דמותה עדיין אינו משכנע או מספק דיו.
ניכר גם שבסרט זה שמו יותר דגש על הדרמה המשפחתית, אולי כדי להרחיב את קהל היעד הפוטנציאלי. וכך, חלק ניכר מן התסריט עוסק בטלטלות שעוברות על הגיבורים: היריון לא צפוי, צרות רפואיות המגיעות בעקבות הלידה וכיוצא בכך, וזאת בשעה שמתברר כי גם לרוקי בלבואה יש עניינים משפחתיים לא פתורים. גם ההתפתחויות הללו אינן משכנעות או מספקות, וראויות יותר לאופרת סבון זולה. חבל גם שהן באות על חשבון אספקטים חברתיים ועיסוק בשאלות של זהות, שהיו מרכזיות בפרק הראשון וכאן נדחקות הצידה.
דולף לונדגרן ובריג'יט נילסן, שגילמו את האויב הסובייטי ואת וזוגתו ב"רוקי 4", מופיעים גם כאן, כהוריו של דראגו ג'וניור. את המתאגרף הצעיר מגלם גוש הבשר הרומני פלוריאן מונטאנו, בסרט העלילתי הארוך הראשון שלו. נתוניו הפיזיים מרשימים אמנם, אבל נוכחותו הקולנועית - הרבה פחות.
אחד המנועים המרכזיים מאחורי העוצמה של "רוקי 4" היתה הופעתו הבלתי נשכחת של לונדגרן, שהצליח לעצב את אחד הארכי-נבלים המיתולוגיים של האייטיז. אך בעוד התצוגה שלו היתה חזקה כנוק-אאוט, החיקוי של מוטאנו חלש כצ'אפחה רפה על הכתף. מחוץ לזירה, דמותו פשוט לא מעניינת או מרגשת. סרט המבוסס על עימות בין שתי דמויות זקוק לרשע מעורר רתיעה לא פחות מאשר לגיבור מעורר הזדהות, ול"קריד 2" אין את זה.
בעיה נוספת ומובנת יותר היא כמובן הרקע הפוליטי: "רוקי 4" לא התבייש לנצל לטובתו את האמוציות של המלחמה הקרה. "קריד 2", לעומת זאת, יוצא בתקופה בה המתיחות בין ארצות הברית והאימפריה המזרח-אירופאית הרבה פחות נוכחת בחיי היומיום, ובכל מקרה הוליווד לא מתעסקת בה יותר מדי. הרי כיום סרטים אמריקאים מופצים ברוסיה, והמטרה היא לא להרגיז אף אחד כדי למקסם רווחים. לכן, מלכתחילה, לא היה לסרט הזה סיכוי לשחזר את האפקט של קודמו.
אז מה בכל זאת יש כאן, חוץ מאת ההופעות המעולות של שני הכוכבים הצעירים והלוהטים, ג'ונסון וטומפסון? גם את התצוגות המענגות כתמיד של סטאלון ולונדגרן הוותיקים הרבה יותר, שהם שחקנים אצילים וחכמים בהרבה מן התדמית הטראשית שלא פעם הודבקה להם בטעות. יש בו אף עשייה זורמת וקצב טוב, הדואגים לכך שאף כי הסרט ארוך - קצת מעל שעתיים - הוא לא משעמם לרגע.
חשוב מכל, יש בו גם את הלחם והחמאה של סרטים מסוג זה: כלומר, סצינות קרב מעולות. מן הסתם, חלק ניכר מ"קריד 2" מתמקד בזירת האיגרוף, והוא תמיד מיטיב לתאר את המתרחש בה. עבודת הבימוי והמצלמה, העריכה, השימוש במוזיקה וכיוצא בכך: הכל מוחץ ומדויק כמו סנוקרת, ומגיע לשיאו בתזמון המתאים, כלומר בקרב האולטימטיבי בין אדוניס לדראגו ג'וניור.
"קריד 2", אם כך, פחות טוב מקודמו, וכמובן גם לא משתווה ל"רוקי 4". הוא נכשל אף בניסיונו להרחיב את מעגל הקהל שיש לסדרת הסרטים. לעומת זאת, המעריצים הוותיקים לא יסבלו ואף צפויים לשאוב הנאה מרובה מסצינות האיגרוף. המלחמה הקרה אולי כבר לא פה, אבל הזירה חמה כתמיד.
