בפרק הראשון של "קשר השתיקה", התכנית החדשה של צופית גרנט (רשת 13), התמקדה העיתונאית בסיפורה של אישה שבעלה, כך נראה, מסית את ילדיה נגדה. לתופעה הזאת יש שם - "ניכור הורי" - והיא מתארת קשת של תופעות שבמסגרתן ילדים הופכים לכלי נשק במלחמה מכוערת בין בני זוג בהליכי פרידה. במקרה הספציפי המתואר בתוכנית, האישה תיארה בנוסף מסכת של השפלות, אותן עברה לדבריה מידי בעלה בשנים גם שקדמו לכך. הסיוט הזה נעטף בשני קשרים: קשר ראשון של המניפולציה אותה עוברים הילדים בכדי לגרום להם לשנוא את אימם, וקשר שני של שתיקה - שהתוכנית נקראת על שמו - של קהילה שמתעלמת מנורות אזהרה בשם שלום בית או מסיבות אחרות.
זה מתחיל איטי ומעט משעמם, אחר כך הופך לסרט אימה, ובסוף אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך. לאותה אישה הייתה תעוזה ותושייה: היא הקליטה הכול, ועיקרי הדברים הובאו בפרק. זה נורא וזה מעיק. התיאורים העולים בתוכנית הם קשים לצפייה ולשמיעה, ברמה שאי אפשר לשאתן. מלבד הניכור ההורי, המרואיינות של צופית גרנט מעידות על אלימות נגד נשים בהיריון, אונס והשפלות איומות שגם הדפדפן אינו סובל.
גרנט מתלווה לאישה הזאת ומלווה את המאבק שלה לראות את ילדיה, ומסייעת לה לעקוף את שלל המחסומים שבדרך - מהבירוקרטיה ועד לבית הדין הרבני. בדרך היא מנסה להבין את התופעה ולתת לה שם, ומגיעה עד שר הרווחה (!) חיים כץ כדי לקדם פתרון בנושא. יש יתרונות בלא לדפוק חשבון לאיש: אף אחד לא מסוגל לעצור אותך.
גרנט היא כמובן חלק מהסיפור ולא פעם היא מציבה את עצמה במרכז הסיפור עצמו, כמספרת, מראיינת, מטיפה, לוחמת צדק וחברה. יש איזה מיתוס של העיתונאי קר הרוח שאינו מתרגש לעולם. זה נחשב "מקצועני". זה לא המקרה של גרנט: היא מתפרצת, בוכה, נוזפת, מדברת בישירות ומעורבת רגשית עד לשד עצמותיה בסיפור. אפילו התכנית נפתחת בהרצאה שלה, ולא פעם הסיפור מתואר בגוף ראשון. יש בזה משהו מעצבן לפעמים, אבל גם סוחף ומרענן על מסך כל כך מהונדס. וחוץ מזה, לעזאזל, מדובר בסיפורים כה קשים שאולי מוטב לתאר אותם ככה, בכעס ובכי, ואם זה מה שצריך כדי לגרום לאנשים להתעורר - שיהיה.
דבר אחד שהפריע לי ב"קשר השתיקה", הוא היחס של התכנית לעובד הסוציאלי. נסביר: מסיבות מובנות, גיבורי הפרשה לא הופיעו בשמם המלא. דמותו של הבעל לא ממש הופיעה (מלבד בקולו). העובד הסוציאלי מטעם הרווחה, איש מבוגר שטיפל במשפחה, לא זכה להגנה הזאת. הוא הופיע בשמו המלא ובפניו. עובדים סוציאליים נמצאים בצמתים הכי קשים וכואבים של החברה הישראלית, לפעמים בתנאים פשוטים כלל. הם בחרו במקצוע לא מתגמל וכפוי טובה כדי לתקן קצת את העולם הרקוב שלנו. הם טועים לפעמים, כמובן, ואפילו טעויות גסות. על פניו נראה כי נעשו במקרה זה טעויות בדרך הטיפול במשפחה. איני יודע לכמה משפחות העובד הסוציאלי הספציפי הזה עזר לפני שהגיע לטפל באותה משפחה אומללה. בוודאי לא מעט. אני משוכנע שמכל המעורבים בפרשה הוא לא זה שהכי הגיע לו לחטוף בפריים טיים.
"קשר השתיקה" לא תמיד נוחה לצפייה, לא תמיד ממוקדת, לא תמיד עדינה - אבל היא תכנית מטלטלת ומגויסת למען מטרה חברתית, ובים של שעמום, בינוניות ואדישות, היא מתבלטת בקלות כאחת התוכניות הבולטות של התקופה.