באחת הסצנות של אחד הפרקים ב"שיטת קומינסקי" ("The Kominsky Method") של נטפליקס, פונה מייקל דאגלס לבחור צעיר ואומר לו: "תיהנה מזה כל עוד זה נמשך". הם עומדים זה לצד זה בשירותים והוא מתכוון לזרם השתן הרציף של הצעיר לעומת זה המגמגם והמתסכל שלו, אבל המשמעות היא כמובן כפולה ולא טורחת אפילו להסתיר את עצמה לכל אורך העונה: הזקנה מבאסת. אז אל תתבגרו, ילדים, הישארו צעירים לנצח. אבל אל תתנהגו ככה, כי זה פאתטי. ואל תיכנסו לדיכאון כי זה קורה לכולם. אבל זה לא אומר שחייבים להיות מרוצים מזה. מבולבלים? אולי זה האלצהיימר.
בקומדיה החדשה של נטפליקס, שעלתה אמנם כבר לפני כשבוע וחצי אבל דברים לוקחים זמן כי ככה זה כשמתבגרים, מגלם דאגלס את סנדי קומינסקי, מורה ותיק למשחק שמנהל את הסטודיו שלו יחד עם בתו (שרה בייקר הנהדרת, "תתקדם", "שקרים קטנים גדולים"), אבל הסדרה לא על זה. הוא גם גרוש שלוש פעמים ומתחיל לצאת עם אחת הסטודנטיות שלו (ננסי טרוויס, "שלושה גברים ותינוקת"), אבל הסדרה גם לא על זה. כמו כן, הוא מסתובב כל הזמן עם הסוכן שלו (אלן ארקין) והידידות הקרובה שלהם משמחת ומחרפנת אותם בו זמנית, קצת כמו גרסאות מבוגרות של לארי דייויד וריצ'רד לואיס. אבל כן, נכון - הסדרה גם לא בדיוק על זה. אז במה מדובר לעזאזל? בסיטקום נטול פס צחוק ועם קללות על הזדקנות, שזה יפה ונכון ומוזר ובריא ולא מצחיק בכלל.
"שיטת קומינסקי" היא סדרה מתעתעת. הפרק הראשון שלה, למשל, הוא בלאגן אחד גדול שמכיל הומור של דודים ("אל תשכח שגם אני גידלתי אותה", "היא יודעת את זה?"), קלישאות של סדרות סטודיו למשחק כאילו "בארי" ו"דברים טובים" לא לקחו את העניין הזה קדימה, ניים דרופינג נדוש והמון רגעים מתים. הפרק השני שלה כבר כתוב הרבה יותר טוב, אבל הרמה ממשיכה להיות לא אחידה עד הסוף, מה שאומר שהיא בפירוש לא הדבר הכי מתוחכם שראיתם השנה או שתראו בשנה הבאה. זו "סדרת אוכל" קלאסית - אפשר בכיף לצפות בה בזמן ארוחה ולא בהכרח להצמיד את האישונים בכל רגע למסך. היא איטית מספיק בשביל שיהיה אפשר לפספס שוטים שלמים או שורות של דיאלוג ועדיין להבין מה הפואנטה של הסצנה. למרבה הצער, לא חסרות סדרות כאלו בימינו.
כן יש בה חן מסוים, שמתגלה לאיטו במהלך העונה, בין היתר בזכות המשחק המצוין של דאגלס וארקין, אבל בעיקר בגלל מה שהיא לא: סקסית. העובדה שהיא עוסקת בגיל השלישי פוטרת אותה מהצורך להיות אטרקטיבית ולמשוך צופים באמצעות פרצופים יפים או דימויים מפתים. היא כאילו התקדמה מעבר לסטנדרטים הידועים של סדרות טלוויזיה, כשם שאנשים מבוגרים משוחררים מהצורך לשחק משחקים ומעדיפים פשוט לחיות את חייהם, וזה מאפשר לה ולדמויות שלה להביא למסך פרספקטיבה חדשה ומעניינת בנוגע לחיים ולמה שנשאר מהם.
כשדאגלס למשל מתחיל לצאת עם טרוויס, אין שם יותר מדי רומנטיקה או שטויות של מתח מיני או חיזורים ופלירטוטים. הוא אפילו אומר לה ישירות שהוא מחפש בשלב הזה ידידות עם מישהי שיוכל לחבב וזה הכל. את הדייט הראשון שלהם הם מסיימים בבית החולים עקב טרגדיה ושם היא גם פוגשת לראשונה את בתו, אבל הכל כאילו בסדר, אין דרמה גדולה, אף אחד לא נלחץ. התחושה היא שחומרים כביכול דרמטיים שסדרות אחרות היו עושות מהן פילים מגומדות כאן לעכברים, מהסיבה הפשוטה שאנשים מבוגרים פחות או יותר חוו כבר לא מעט דברים בחייהם, ועם הניסיון מגיעה גם סוג של שלוות נפש וביטחון עצמי שמרענן לראות. הסדרה לפעמים בכל זאת מתחככת בנושאים מעופשים, כמו ביקורת מעייפת על דור המסכים המנותק רגשית או טכנופוביה של אנשים זקנים, אבל אלה רק הסחות דעת קלות מהעיסוק באמת המעפנה והבלתי נמנעת שהיא גיל הזהב.
זו כמובן לא הסדרה הראשונה שמביאה דילמות של התבגרות והזדקנות למסך וגם "בנות הזהב", "גברים בגיל הזה" ו"גרייס ופרנקי" עשו את זה. אבל "שיטת קומינסקי", כך נדמה, משתמשת באופי הקליל והסיטקומי שלה כדי להגניב מתחת לפני השטח נושאים קודרים ותחושות קשות ושליליות שלא בהכרח מתמודדים איתן במקומות אחרים. הדמויות שלה מודות שהן מפחדות מהמוות, פוחדות להישאר לבד, סובלות מהמגבלות הפיזיות ("אנחנו נוסעים בספינות שטובעות לאט"), מתרפקות על העבר ואפילו שוקלות התאבדות. התחושה המבעיתה הזו שהחיים חולפים ומשאירים אותנו מאחור ניכרת כמעט בכל סצנה, ובכל זאת היא מנערת את עצמה לפני שהיא מגיעה למחוזות של רחמים על הדמויות.
זה העניין המתעתע ב"שיטת קומינסקי" - היא מהורהרת אבל לא מדכאת, והיא נעה בשטח האפור והחמקמק שבין דרמה לא דרמטית לקומדיה לא מצחיקה, בצורה שמזכירה קצת את "ממי", גם היא מבית היוצר של צ'אק לורי. לורי, שכתב את כל הפרקים וביים חלק מהם, אמנם מחרבן סיטקום חדש ומשעמם כמעט מדי בוקר, אבל לפעמים מצליח להזכיר לכולם מה הופך אותו למותג. שלל הופעות האורח של שחקנים מוכרים וידועים (ובראשם ליסה אדלשטיין בתפקיד מופלא ושונה לחלוטין), הם בגדר ציפוי על העוגה החביבה והנרגנת הזו. כמו כן, וזה חשוב ונפלא - זו סדרה די קצרה: 8 פרקים, עשרים ומשהו דקות כל אחד. לאף אחד הרי אין יותר מדי זמן לבזבז.