אם הקולנוע הישראלי היה שירות לקוחות, אפשר היה לתלות מעליו את השלט "סליחה, זמני ההמתנה ארוכים". כמעט כל במאי או במאית יודעים כאן כי ייאלצו להתבשל לפחות שנה בין הקרנת הבכורה של סרטם ועד הפצתו המסחרית. אין בתסכולים האלה שום דבר חדש והם קורים כל הזמן, ובכל זאת המקרה של "הרמוניה" חריג. סרטו של אורי סיון ערך את בכורתו המקומית במסגרת פסטיבל ירושלים ביולי 2016 - ורק עכשיו, לאחר שנתיים וחצי ואחרי שכבר שמונה בעלי מקצוע שונים הספיקו לעמוד על הקווים של מכבי חיפה, הוא עולה לאקרנים בסוף השבוע.
אולי הסיבה לעיכוב החריג היתה ש"הרמוניה" הוא תוצר חריג כשלעצמו, לפחות בנוף המקומי. אפשר לאהוב אותו יותר או פחות, אי אפשר להתווכח על כך שהוא יומרני, שאפתני ובניגוד לרוב התוצרים שנעשים כאן, ניחן במאפיינים של סיפור אגדה. בכך הוא מזכיר קצת את "קלרה הקדושה" מאמצע שנות התשעים, הסרט העלילתי הארוך הראשון שביים סיון (עם ארי פולמן) - פנטזיית נעורים שהיתה יוצאת דופן בזמנה והיום ברור שאיש לא היה טורח להפיקה פה.
אחרי הצלחת "קלרה הקדושה", התמקד סיון בעיקר בעשייה טלוויזיונית, והיה שותף ליצירת כמה מן הסדרות המקומיות המצליחות והמשפיעות של שני העשורים האחרונים - למשל "בטיפול", "פלורנטין" ו"שבתות וחגים", בה שיתף פעולה לראשונה עם אלון אבוטבול, שמככב גם ב"הרמוניה".
ארי פולמן ואתם נשארתם חברים מאז ימי לימודי הקולנוע. אתם עובדים יחד על פרויקט משותף חדש ולא פחות מחשל מכך - ממשיכים ללכת למשחקים של מכבי חיפה.
"שלושים שנה שאני לא חיפאי, אבל אני מרגיש חיפאי לגמרי ויותר מזה - אפילו הילדים שלי, בתודעה שלהם, רואים את עצמם חיפאים. אנחנו גם ממשיכים לאהוד את מכבי חיפה, כמובן, וכל פעם נוסעים מהדרום לצפון בשבילם. אתה קולט איזו רמה של אופטימיות צריך בשביל להיות אוהדי מכבי חיפה ולמרות כל מה שקרה, לא להישבר ולשמור על המנוי שלנו כל השנים האלה?".
עוד בנושא:
הסיפור העצוב מאחורי "קלרה הקדושה"
הרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי, כולל "קלרה הקדושה"
חוגגים חמישים לאלון אבוטבול עם אושיות הקולנוע ששיתפו עימו פעולה