שם המשפחה של הקולנוען המהולל ז'אק אודיאר אולי לא בהכרח אומר הרבה לקהל הישראלי, אבל בצרפת הוא הולך לפניו ונושא עמו מטען גדול: אביו, מישל, היה מן התסריטאים המובילים בתעשייה וכתב כמה מסרטי הפולחן הגדולים בתולדות המדינה. בנו, אם כך, נדרש לפעול תחת הצל הענק הזה.
כבר בגיל צעיר, הצל נהיה גדול עוד יותר, כשז'אק נותר היורש היחיד. אחיו הבכור, פרנסואה, מת בתאונת דרכים בשלהי שנות השבעים כשהוא בן 25 בלבד, וכמובן שהאירוע הטראומתי הזה המשיך ללוות את אחיו, בן שישים ושש כיום, כל חייו.
ההיסטוריה המשפחתית הזו נוכחת גם ב"האחים סיסטרז", סרטו החדש והמצוין של אודיאר, העולה כאן בסוף השבוע - כשלושה חודשים לאחר בכורתו בפסטיבל ונציה, בה זיכה את הקולנוען הצרפתי בפרס הבימוי. כפי שמרמז שמו של המערבון, הוא עוסק ביחסים בין אחים, נושא הקרוב ללבו של היוצר. "בתת-מודע, אני חושב שזו הסיבה שבחרתי לעשות את הסרט", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות, המתקיים לאחר הפרמיירה העולמית בפסטיבל האיטלקי.
בתפקיד האחים בשמם נקרא הסרט מככבים ג'ון סי.ריילי וחואקין פיניקס, שניהם מעולים מתמיד. הם מגלמים צמד אקדחונים שכירים הנודדים במערב הפרוע של אמצע ה-19 וצדים ראשים ביעילות אכזרית, אך בין ירייה אחת לאחרת מתגלה כי מדובר למעשה בנשמות עדינות, פגיעות ופצועות, שעוד לא ממש התבגרו ולא התגברו על טראומות ילדות, וכל מה שהם משוועים לו זה חיבוק חם. בשלב מסוים, גורלם נשזר בזה של שתי דמויות אחרות: כימאי אידיאליסט (ריז אחמד), הנושא באמתחתו נוסחה לגילוי מהיר של זהב ושכיר החרב שנשלח לצוד אותו (ג'ייק ג'ילנהול), אך תחת זאת מתחבר איתו.
הסרט מבוסס על ספרו עטור השבחים של פטריק דה-וויט, שיצא גם בעברית (כנרת זמורה-ביתן). מדובר בפרויקט חריג בגוף העבודה של אודיאר, שהודות ל"גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצם" ו"דיפאן" הפך לאחד הבמאים הצרפתיים המצליחים והמוערכים בשלושת העשורים האחרונים, וגם לכזה שכמעט כל תוצר טרי שלו זוכה להפצה מסחרית בישראל. השוני ביחס לתוצריו הקודמים נובע מכך שמדובר בסרטו הראשון דובר האנגלית, וגם מכך שבניגוד לעבודותיו הקודמות, הפעם הוא לא יזם אותו בעצמו, אלא שימש בעצמו אקדוחן להשכיר, בדיוק כמו גיבוריו.
הפנייה, מספר אודיאר, נעשתה דרך ג'ון סי.ריילי, שגם הפיק את הסרט יחד עם זוגתו אליסון דיקי - שניהם מעריצים ותיקים של הבמאי הצרפתי, שחפצו לעבוד איתו כבר מתחילת העשור.
אודיאר, מצידו, נמשך לפרויקט המסוים הזה גם בגלל הרקע המשפחתי, וגם בגלל רצונו לעשות סרט דובר אנגלית. "אני לא אוהב לעשות סרטים בצרפתית. עובדה שכבר שתיים משלוש עבודותיי הקודמות לא היו בשפה הזו - 'נביא' דיבר בעיקר ערבית וקורסיקאית ו'דיפאן' טמילית", הוא אומר. "מעניין אותי ליצור עם שחקנים ושחקניות דיאלוג שלא יתבסס על שפה, שזה משהו די מגביל בסופו של דבר. כשאני עובד עם שחקנים צרפתיים בשפה שלי, הם חוזרים אחריי ומחקים את האינטונציה שלי, וכאן יצאתי למסע מאתגר יותר".
נוסף לכך, אומר אודיאר, הפרויקט עניין אותו כי הוא רצה לעבוד לראשונה עם כוכבים הוליוודיים. "המערכת ההוליוודית עצמה אכן הרתיעה אותי, בגלל שיטות העבודה המסורבלות והכוח האימתני של האיגודים המקצועיים", הוא אומר. "עם זאת, מאוד השתוקקתי לעבוד עם שחקנים אמריקאים. אני עכבר קולנוע, ראיתי המון סרטים לאורך השנים, ולמדתי להעריך את הנוכחות הקולנועית של הכוכבים ההוליוודיים. זה משהו אחר, משהו מיוחד. עם כל הכבוד לשחקנים הצרפתיים, אי אפשר להשוות אותם לאמריקאים. באמריקה יש גישה אחרת למצלמה ויש הבדלים מובהקים יותר בין קולנוע לתיאטרון. הכוכבים האמריקאים הרבה יותר קולנועיים".
וגם העבודה איתם שונה?
"כן, כי הם מגיעים ברמת מוכנות אחרת לגמרי. אתה צועק 'אקשן' וכבר הכל יוצא. ג'ייק ג'ילנהול היה עסוק מאוד לפני הצילומים, אבל טרח לעבוד עם בלשן כדי ללמוד איך בדיוק דיבר אמריקאי באמצע המאה ה-19 והתאמן על ההגייה, הבהרה אחר הבהרה. לפחות מן ההתרשמות שלי, כוכבים הוליוודיים מגיעים מוכנים בכל מאת האחוזים".
אודיאר אמנם עכבר קולנוע, אבל מספר כי אינו חסיד גדול של ז'אנר המערבון. "אני שונא בעיקר את כל המערבונים המוקדמים, אלה שבנו מיתולוגיות אמריקאיות. אף פעם לא התלהבתי מלראות סרטים שחוגגים רצח אינדיאנים", הוא אומר. "המערבון כז'אנר מעניין אותי רק כשיש בו ממד ביקורתי, כמו בסרט זה".
בכל מקרה, אומר אודיאר, הוא לא מתייחס ל"אחים סיסטרז'" כמערבון פר אקסלנס אלא פשוט כסרט תקופתי, שבמקרה מתרחש בתקופת המערב הפרוע. ואכן, אחד הדברים המענגים ביצירה המהנה, הרהוטה והעשירה הזו היא ההקשר ההיסטורי הרחב שיש בה, המלמד אותנו רבות על התקופה, על מנהגיה ועל השינויים שחלו בה, מגדולים ועד קטנים - כך, למשל, באחת הסצינות המקסימות ביותר אנו צופים בגיבור כשהוא לומד להשתמש בהמצאה חדשה בשם מברשת שיניים.
נוסף לכך, אומר אודיאר, "האחים סיסטרז" הוא מבחינתו מעל הכל סיפור חניכה. "זה סרט על שני גברים בני 45 שמתנהגים כמו ילדים, ואנחנו עוקבים אחר ההתבגרות שלהם", אומר הבמאי. "המערב הפרוע, בהקשר זה, הוא רק הרקע להתפתחות שעוברת עליהם". ואכן, יותר מאשר מערבונים אחרים, "האחים סיסטרז" מזכיר סרט מופתי אחר בכיכובו של ג'ון סי.ריילי - "אחים חורגים". הוא פחות קומי, וולגרי ופרוע ממנו, אך גם כן מתגלה כיצירה המפרקת ומרכיבה מחדש את הגבריות האמריקאית, ועושה זאת באמצעות תסריט שנון, בימוי נפלא וכמובן גם תצוגות המשחק הנהדרות של כוכביה, מטובי השחקנים שפועלים כיום בהוליווד.
ואם כבר מדברים על גברים, הרי שבמהלך הפסטיבל לקח אודיאר את המיקרופון ותקף בחריפות את מנהליו על כך שבתחרות הרשמית הציגו רק סרט אחד שביימה אישה. "הפסטיבל ניסה לתרץ את הדרת הנשים בכל מיני נימוקים, שכולם בלתי מתקבלים על הדעת. אין שום דבר שיכול להצדיק את זה", הוא אומר על כך. "חבל לי רק שאף במאי אחר לא הצטרף אליי והתקומם גם כן".
בעניין אחר לגמרי, כיאה לסוג של מערבון, יש בסרט הרבה סוסים. איך היה מבחינתך לביים לראשונה את החיה הזו?
"קשה, זה בלגן שלם. כל דמות של סוס מצריכה למעשה שלושה סוסים: הסוס הראשי ועוד שני מחליפים בסטנד-ביי. כיוון שבסרט יש ארבע דמויות מרכזיות, המשמעות היא שהיו לנו תריסר סוסים - משאית שלמה".
מעבר לתת-מודע שהוביל אותך לעצם הבחירה בפרויקט. באיזה מידה ההיסטוריה המשפחתית שלך השפיעה עלייך בעשיית הסרט?
"היה שינוי שהכנסתי לסרט ביחס לספר, וזה העיסוק בכך שבעקבות אירוע טראומתי, האח הצעיר משנה סטטוס והופך לדמות המובילה במשפחה, אפילו שאחיו גדול ממנו. זה בהשראת החוויה שלי, כי כשאחי מת - הפכתי לא רק לאח שכול, אלא גם לאח הבכור".
