באחת הסצנות היפות של הקולנוע הישראלי, בסרט "ביקור התזמורת", מתנגן השיר "יש לי ציפור קטנה בלב" בסוף הלילה במועדון בעיירה הבדיונית בית התקווה. כבר מתחילים לסדר את הכיסאות, ובצד יושבת נערה בוכה, ולצידה פאפי הצעיר הביישן שלא יודע איך לדבר אליה, וחאלד, מוזיקאי מתזמורת המשטרה המצרית, שנלווה אליו. לצלילי השיר חאלד מדריך ללא מילים את פאפי כיצד לנחם את הנערה, בגילומה של גלית מטטוב, עד שהשניים מתנשקים. במאי הסרט ערן קולירין רמז כאן בפואטיות כי גם מתוך הרגע העגום כל-כך והמקום הנידח כל כך, תמיד יש בלב ציפור קטנה ומנחמת, שרוצה לעוף ולשיר ולשמוח.
אם לתמצת בכמה מילים את המורשת המוזיקלית הענפה של יגאל בשן, שמת היום בטרם עת, הרי שהיא משקפת את אותו המסר מהסצינה הזאת: השירים שלו שחדרו לפסקול הישראלי הם אלו שחיפשו את המאחד והמנחם וחיברו אותו ליום-יום הישראלי הפשוט. כאלה הם "יש לי ציפור קטנה בלב", "בואי נעשה לנו חג", "עושה שלום במרומיו", "קפה אצל ברטה", "הופה היי", "אנחנו נשארים בארץ" וגם, ואולי במיוחד, להיטו האחרון "שמיים" מ-2012. השירים שלו, חלקם כתובים בגוף ראשון, היו למעין שירי עם בנחלת הכלל.
בשן נחשב במשך השנים כזמר של אמצע הדרך, ועל כן לא תמיד זכה בהכרח להכרה על תרומתו העצומה - אך שיריו האהובים שנגעו ברבים ידברו בשמו על חלקו בפסקול הישראלי. את סיפורן של שנות ה-70 במוזיקה הישראלית, למשל, נהוג לספר דרך עליית הרוק הישראלי ושמות כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי וכוורת, אך יגאל בשן היה באותו עשור אחד השמות היציבים והאהובים ביותר בתעשיית הפופ הישראלית, ובמידה מסוימת גם לאחר מכן.
קשה לסכם עשייה כל כך מגוונת: בשן הקליט עשרות שירים במגוון סגנונות לאורך שישה עשורים שונים, עוד מזמן כשהיה נער פלא בשנות ה-60 וכשהלהקות הצבאיות רדפו אחריו ועד השירים האחרונים שהוציא ב-2014. הוא היה בין כוכבי הפופ הראשונים הישראל, להט בפסטיבלים השונים, הקליט רוק-פופ בעברית ובאנגלית ונגע גם בזמר חסידי וגם במוזיקה תימנית (שמו מלידה היה יגאל בשארי). בפרק השני של הקריירה שלו, בשנות ה-80 וה-90, הותיר בשן חותם על דור נוסף של מעריצים, הפעם ילדים, שגדלו עם תוכניות הטלוויזיה של "הופה היי". במקביל המשיך להקליט גם שירים לקהל בוגר: בניגוד לדימוי של האמן הוותיק הנעלם, הנלווה לפעמים לבני דורו של בשן, הוא לא הפסיק להקליט ולהופיע, ושחרר שירים מצליחים יותר ופחות גם לאורך שנות ה-2000, ביניהם גם שיתופי פעולה מיוחדים עם יהודה פוליקר ופיטר רוט. הוא עשה ועשה ועשה עד שהאט את הקצב בשנים האחרונות, והותיר אחריו ארכיון מפואר ומגוון בהרבה מאמנים רבים אחרים.
אם יש הוכחה מובהקת למשמעות של יגאל בשן בפס הקול העברי ולכך ששיריו הם נכסי צאן ברזל, זו העובדה שקומיקאים חזרו לשיריו ויצרו פרודיות שמבוססות עליהן - מ"חמוץ חמוץ" של "לול" על פי "מתוק מתוק" ועד "חן" של אסי וגורי, הגרסה העברית הפרועה ל"Stan" של אמינם ודיידו, שבמרכזה מעריץ שרוף שכותב מכתבים ליגאל בשן וחברו שמעריץ את עוזי חיטמן, שותפו של בשן בשלישיית "כמו צועני". גם זו צורה של מורשת: עם הצער העמוק על מותו של זמר ישראלי גדול, היצירה שלו תמשיך להיות מזוהה עם ההומור והחיוך שליוו אותה.