סיכומי 2018 כבר הספיקו להתיש אתכם? חכו, עוד לא ראיתם כלום. השנה הבאה תהיה האחרונה לפני תום העשור, כך שנסכם בסופה לא רק אותה אלא גם את התקופה כולה, והסיכומים יהיו רבים ומעייפים בהרבה. עוד נתגעגע.
בינתיים, עד שנצטרך להתמודד עם שאלות כמו "מה הסרט הכי גדול של העשור?" וכדומה, אפשר להסתפק בסקירת מאות הסיכומים הקולנועיים של 2018 שהתפרסמו בשבועות האחרונים ברחבי העולם. המסקנה הראשונה היא שאותות הזמן ניכרים בהם: באופן שהיה בלתי מתקבל על הדעת עד לפני כמה שנים, התוצר שמככב בהכי הרבה רשימות, בדרך כלל במקום הראשון, הוא כזה שלא הופץ בידי אחד הגופים הקולנועיים המסורתיים, אלא בידי שירות הסטרימינג של נטפליקס. מדובר, כמובן, ב"רומא", שאפשר אולי להתווכח על איכותו, אבל לא על היותו אבן דרך בתולדות השוק, התעשייה ומנגנוני ההפצה.
ההערכה ל"רומא" לא השאירה המון מקום לאחרים, ובכל זאת היו עוד כמה שמות שחזרו והופיעו בסיכומים למיניהם. הבולטים שבהם: "הכנסייה החדשה", סרטו של פול שרדר בכיכובו של אית'ן הוק בתור כומר במשבר; "המועדפת", סרטו דובר האנגלית של יורגוס לנתימוס היווני, בו אמה סטון, רייצ'ל ווייז ואוליביה קולמן מציגות בפנינו תככים בחצר המלוכה הבריטי; "בערה", המותחן הפילוסופי והפיוטי של הקוריאני לי צ'אנג דונג; ו"אהבה בימים קרים" של הפולני פאבל פבליקובסקי, המוכיח כי אפוסים רומנטיים יכולים להימשך גם פחות משעה וחצי.
עוד כמה סרטים שקשה היה להתחמק מהם ברשימות השונות: "אם רחוב ביל היה יכול לדבר" של ברי ג'נקינס, מי שכיכב באוסקר ובסיכומי השנה לפני שנתיים עם "אור ירח"; "כיתה ח'" של בו ברנהאם, בכיכובה של אלזי פישר כנערה בחטיבת הביניים העוברת את כל מכאובי ההתבגרות האפשריים; "תורשתי", סרט הביכורים המפתיע של ארי הסטר המשלב בין ז'אנרים שונים, בהם דרמה משפחתית, אימה ומותחני כתות; ומן העולם שאינו דובר אנגלית - "המשפחה שלי", סרטו של היפני הירוקזו קורה-אדה המוצג כעת בהצלחה בישראל; ו"זאמה" האמנותי והמאתגר של הארגנטינאית לוקרסיה מרטל, שאף הפתיע והגיע למקום הראשון במצעד של כתב העת האמריקאי היוקרתי פילם קומנט. באי הבריטי ובצרפת, בהם לוחות זמני ההפצה שונים מאשר בארצות הברית, אפשר גם למצוא תוצרים שכבר בשנה שעברה כיכבו במצעדים האמריקאים ורק עכשיו נהיו רלוונטיים לאירופה, ובראשם "חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון.
קצרה היריעה כמובן מלמנות את כל הסרטים הנוספים שצצו בסיכומים, כך שנתמקד בעוד כמה מסקנות העולות מסקירת המצעדים השונים:
- זו השנה הגדולה של השחור-לבן בקולנוע - אולי הכי גדולה מאז המעבר לצבע. שניים מהסרטים המוערכים ב-2018, "רומא" ו"אהבה בימים קרים", הציגו בפנינו סיפורים שהתרחשו בימים עברו דרך שימוש בצורת הצילום הזו. מעניין יהיה לראות אם עוד במאים ובמאיות יילכו בדרכם בשנים הקרובות והמסכים ייצבעו בשני הגוונים האלה.
- זו גם היתה שנה חזקה במיוחד בכל הקשור ליוצרים שאינם אמריקאים. בחמישייה המובילה אנחנו מוצאים רק במאי אמריקאי אחד, פול שרדר, וגם הוא כבר שנים רבות בשוליים של הוליווד, ופועל בסגנון אירופאי לחלוטין שמזכיר בעיקר את ברגמן השוודי. ארבעת הסרטים האחרים אמריקאים עוד פחות - "בערה" קוריאני, "אהבה בימים קרים" פולני, "רומא" מקסיקאי ו"המועדפת" אמנם דובר אנגלית, אבל רוב הצוות שלו בריטי והבמאי יווני.
- ומה באשר לייצוג המגדרי? מצד אחד, שני הסרטים המוערכים של השנה מעמידים במרכזם נשים. הן ב"רומא" והן ב"המועדפת" הדמויות הגבריות מעטות ושוליות. מצד אחר, יצרו אותם גברים, מה שנכון גם לגבי רוב התוצרים היחידים ברשימות. היו השנה לא מעט יוצרות שבלטו לאורך השנה ובסיכומיה - לא רק מרטל עם "זאמה", אלא גם דברה גרניק עם "ללא עקבות" וקלואי זאו עם "הרוכב", אך ההגמוניה עדיין גברית.
- עוד דברים שלא משתנים: גם השנה קיים פער ניכר בין טעם הביקורות והקהל. להיטים כמו "הפנתר השחור", "כוכב נולד" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף" אמנם התברגו בלא מעט מצעדים, סיכומים וכיוצא בכך, אבל בדרך כלל לא בצמרת, שנותרה נחלתם של סרטים עלומים יותר. המבקרים יכולים לומר להגנתם שאין טעם לפרגן לתוצרים שכבר קיבלו את מלוא החשיפה, אלא כאלה שזקוקים לגב שלהם כדי לקבל קצת יותר תשומת לב.
- לאחר כמה שנים סוערות, בהן עלו שאלות על הרלוונטיות שלהם, 2018 חיזקה מחדש את המעמד של שני הפסטיבלים האירופאיים הגדולים - ונציה וקאן. כל חמשת הסרטים המובילים ערכו בהם את הבכורות העולמיות שלהם. למעשה, שני התוצרים הכי מוערכים של השנה, "רומא" ו"המועדפת" הוקרנו השנה בפסטיבל האיטלקי באותו בוקר, בזה אחר זה, במה שהתגלה כרצף חלומי ובלתי נשכח לכל הנוכחים והנוכחות.
- מנקודת מבט מקומית, מצער להיווכח בשתי עובדות. קודם כל, למרות הדומיננטיות של הקולנוע העולמי בסיכומים השונים, התוצרת הישראלית לחלוטין מחוץ למשחק, וגם השנה אף סרט תוצרת הארץ לא ממש נלקח בחשבון.
- גם מבחינת הצופה הישראלי, המצב לא מזהיר - נכון, מתוך חמשת הסרטים הבולטים ביותר, ארבעה הופצו או יופצו כאן מסחרית, כולל "רומא", שהיו מדינות בהן הוקרן רק בנטפליקס. הוא כבר עלה כאן, כך גם "בערה", ו"המועדפת" ו"אהבה בימים קרים" יגיעו בינואר. מצד אחר, "הכנסייה החדשה" הודר כאן, וכך גם עוד כמה מן התוצרים הבולטים של 2018, שהוצגו אצלנו אך ורק במסגרות פסטיבליות וסינמטקיות - "כיתה ח'", "תורשתי", "סליחה על ההפרעה" ו"ללא עקבות" למשל, ומסתמן שגם "אם רחוב ביל היה יכול לדבר" בדרך לסל הגניזה הזה. מעניין שדווקא הקולנוע העולמי שאינו דובר אנגלית זוכה אצלנו לחשיפה מסחרית די יציבה, גם כשמדובר בתוצרים אמנותיים כמו "בערה" ו"אהבה בימים קרים". לעומת זאת, האינדי האמריקאי הוא המגזר המקופח מכל אצלנו, והשוק אצלנו מחולק כך: הלהיטים דוברי אנגלית, הסרטים האיכותיים מדברים בשפות אחרות.
- ובכל זאת, נימת סיום אופטימית: השנה הזו גילתה לנו שלל הבטחות חדשות בשמי הבימוי, ורבים מן הסרטים המוערכים של השנה היו עבודות ביכורים: "כיתה ח'", "תורשתי", "סליחה על ההפרעה" של בוטס ריילי, "כוכב נולד" של ברדלי קופר, "תמונה משפחתית" של פול דאנו, "מאבדים את זה" של קיי קאנון, "קיץ 1993" של קלרה סימון, "נערה" של לוקאס דונט ועוד. כל אלה הותירו הרבה תקוות גם לקראת הסיכומים של 2028.
ונחזור שוב לחצי הכוס הריקה. כמדי שנה, כלי התקשורת השונים לא בחרו רק את הסרטים הטובים של השנה, אלא גם את הגרועים שבהם, וגם כאן אפשר היה למצוא כמה שמות שחזרו על עצמם.
בין אלה, בלטו בין השאר "בובה של רצח", מותחן הבובות הפרוע והתמוה של בריאן הנסון, שסביר להניח שבעוד עשרות שנים אנשים יצפו בו כקוריוז בשעת ליל מאוחרת, כשהם מסוממים לחלוטין; "החיים האלה", שיוצרו דן פוגלמן טרח לענות למבקרים ולמבקרות שקטלו אותו, וכתוצאה מכך חטף מקלחת קרה שבעתיים; וכצפוי גם "חמישים גוונים של שחרור", הפרק השלישי בטרילוגיה שמלכתחילה לא היתה חביבה על התקשורת.
אך למרות התחרות הקשה, היה זבלון אחד שהצליח לבלוט מעל השאר ולהירשם כסרט המושמץ ביותר של 2018. מדובר ב"גוטי", שלנוחותנו נגנז כאן והוקרן רק ב-VOD, בו מגלם ג'ון טרבולטה את המאפיונר האימתני. הביקורות הקטלניות התייחסו הן לאיכות האמנותית של הדרמה הזו, והן לצורה החיובית לטענתן בה הוא מציג את גיבורו המפוקפק, והודות לכל זה התכבד התוצר הנחות בהישג מרשים: אפס ביקורות חיוביות באגרטור הביקורות האולטימטיבי רוטן טומטוז. הכי רקוב שיש.
בשנים עברו, היו כלי תקשורת שלא הסתפקו ברשימות "הסרטים הכי טובים והכי רעים" והלכו גם על קטגוריות יצירתיות יותר. השנה, כמעט לא מצאתי כאלה. רק הבלוג Vulture הצטיין ובחר את עשרת האבות הקולנועיים הכי לוהטים שנראו ב-2018. ואכן, תריסר החודשים החולפים סיפקו לנו לא מעט דמויות של גברים שחיי המשפחה הבורגניים לא הפכו אותם לפחות חתיכים.
הבלוג בחר למקום הראשון את ג'ון צ'ו מ"חיפוש", אם כי לדעתי התואר מגיע למי שהשתחל ברשימה שלו רק למקום העשירי - הנרי גולדינג, אותו פגשנו השנה גם כחתן ב"עשיר בהפתעה", וגם כצלע הגברית במשולש שמתפתח ב"טובה מסתורית", והוא ללא ספק היה מן התגליות המרעננות של 2018. צל"ש על מקוריות מגיע גם למבקר הוותיק ג'יי הוברמן, הידוע ברשימות המעניינות שלו, שהשנה שילב במצעד עשרת סרטי השנה את הסדרה "האמריקאים" ואת השימוע לשופט ברט קוואנו, שלטוב ולרע אכן התגלה כקרקס הכי קולנועי בעיר.
ואם נחזור לנקודת ההתחלה, איזה סרטים שבלטו השנה ישרדו גם את הסינון הסלקטיבי יותר ויהיו מספיק מוערכים ו/או זכירים ופורצי דרך כדי לככב בסיכומי העשור כולו? ההימור שלי - "רומא" ו"הפנתר השחור". גם את התשובות לכך, נדע כבר בקרוב.
