(בסרטון מעל: קטע מפרק חדש של הסדרה "או בוי", שישודר ב-15:00 בערוץ הילדים בפרטנר tv ובסלקום tv, ובערוץ ספיד ב-HOT וב-yes)
מלבד היותו אחד התסריטאים ויוצרי הטלוויזיה המובילים בישראל, אורי גרוס הוא גם אחד הכותבים השנונים והמצחיקים ביותר שתוכלו למצוא באינסטגרם ובפייסבוק. החודש נדהם גרוס לגלות שפייסבוק חסמה את חשבונו במפתיע וללא התראה. הדבר קרה בעקבות המחאה שהתחוללה עם הענקת אות הוקרה לאייל גולן בכנסת על ידי חברת הכנסת נאווה בוקר, על רקע חלקו בפרשת הקטינות. גרוס כתב: "לא מבין מה אתם מתלהמים, אבא של נאווה בוקר היה בחדר ליד כשהיא ירדה לאייל גולן הבוקר". התלונן מי שהתלונן - וגרוס קיבל הודעה מפייסבוק כי נחסם לחודש ימים.
"בסערת אייל גולן בכנסת פרסמתי בדיחה סאטירית לא גסה במיוחד, שהיתה יכולה להופיע בלי בעיה ב'ארץ נהדרת' או ב'מצב האומה', והתייחסה בשנינות לפרשת אייל גולן ולאות הכבוד שהעניקה לו ח"כ בוקר בכנסת", אמר לוואלה! תרבות, "בעקבות הפוסט נחסמתי ללא אזהרה ל-30 יום מכל פעילות בפייסבוק, כולל מסנג'ר, לייקים ותגובות. כולל האפשרות לפנות לפייסבוק בערעור. החסימה מתרחשת בחודש שבו אני משיק שתי סדרות חדשות, 'לצבי יש בעיה' בערוץ 13 ו'פוראבר' בערוץ טין ניק ב-HOT, ומסיים עונה שניה של 'או בוי'. כל זה קורה בחודש החסימה, ונמנעת ממני בפועל האפשרות לקדם את ענייני בפלטפורמה וללא כל סיבה מוצדקת. אין לי בעיה למחוק את הפוסט ולהסיק את המסקנות לעתיד לגבי המותר והאסור בפייסבוק, אבל חמור בעיניי שבשל בדיחה לגיטימית בחברה דמוקרטית נסתם ככה פי ללא אפשרות לערער וללא התראה".
ביום חמישי, כמה ימים לאחר החסימה של גרוס, וואלה! תרבות פנתה בבקשת תגובה מפייסבוק ישראל, תוך שאלה מדוע החברה שוב סותמת פיות. תחילה שוגרה אלינו התגובה כי "פייסבוק פועלת ליצירת סביבה בטוחה עבור משתמשיה. אנחנו מעודדים שיח פתוח והבעת דעה אבל אנחנו לא מאפשרים לעשות זאת באופן שמזיק לאחרים ושמפר את כללי הקהילה שלנו לרבות שימוש בשפה אלימה ופוגענית". אולם בשבת האחרונה, יומיים לאחר פניית וואלה! תרבות לפייסבוק, קיבל גרוס במפתיע הודעה מהחברה שהחסימה שוחררה. "אנחנו מצטערים שהבנו את זה לא נכון", כתבו לו הרובוטים של צוקרברג. גרוס חגג את החזרתו לרשת החברתית עם פוסט קורע מצחוק שבו הוא "התנצל" בפני נאוה בוקר "היפה מאוד ואייל גולן החתיך מאוד" ועקץ את פייסבוק ישראל: "אתם משהו מיוחד ואני רוצה להינשא לכם בלייב עם ווץ' פארטי".
בימים אלה באמת שאין מנוס מאורי גרוס. התסריטאי ויוצר הטלוויזיה המוכשר (44), שהיה חתום בעבר בין השאר על "רק בישראל", "הכספת", "השיר שלנו" ו"דני הוליווד", נמצא כעת ברגע שיא עמוס במיוחד בקריירה שלו. בתוך כחודש בלבד עלו לא פחות משלוש עונות חדשות של סדרות שיצר, וסדרה רביעית יוצאת לצילומים. יחד הן כובשות את כל גופי השידור: בנובמבר, לאחר סאגה משפטית ארוכה, חזרה לאוויר "או בוי" לכל פלטפורמות השידור (פרק הסיום של העונה השנייה ישודר ב-31 בדצמבר); בשבוע שעבר חזרה "לצבי יש בעיה" בכיכובו של צביקה הדר לעונה שנייה ברשת 13; בסוף השבוע הבא, 29 בדצמבר, יחלו צילומי "גיבור אמיתי" ל-yes; וב-30 בדצמבר תעלה הסדרה "פוראבר" בערוץ טין ניק ב-HOT. יבול עשיר בזמן כה קצר הוא כנראה חסר תקדים בטלוויזיה הישראלית.
פרק בכורת העונה השנייה של "לצבי יש בעיה" נפתח ברעיון תסריטאי אמיץ ומבריק - צביקה הדר אכול קנאה באסי עזר שתפס את מקומו בפריים טיים. הוא מייחל למותו וזמן קצר לאחר מכן משאלתו התגשמה ועזר הולך לעולמו בתאונת סלפי. באופן סימבולי, הפרק הזה דשדש ברייטינג וקיבל 5.5% בלבד מול "הכוכב הבא" בהגשת עזר עם 18.5% (למרבה האירוניה, בשידור החוזר הפרק השיג אפילו רייטינג גבוה יותר - 6.4% - מהשידור המקורי - שב"נ). גרוס, כותב הסדרה ואחד מיוצריה, אומר כי לא התבאס מהרייטינג כשם שגם לא התרגש מהביקורות שהיו ברובן חיוביות, ומודה שאנשים לא כל כך מאמינים לו כשהוא אומר את זה. "נשבע ביקר לי שלחלק מהביקורות אפילו לא נכנסתי עד לרגע זה, והבנתי שהן טובות, ואני חייב לומר שהמספר הנמוך לא זעזע את עולמי יותר מדי", אומר גרוס בריאיון לוואלה! תרבות. "בעונה הראשונה היינו הסדרה הנצפית ביותר בערוץ 2 כל השנה, כולל כל הסדרות כולן למרות ששודרנו ברבע לאחת עשרה, וגם אז לא התרגשתי במיוחד אלא הופתעתי לטובה. אני בוגר עולמות הרייטינג האלה בשיא תפארתם כמנהל פיתוח בקשת וכעורך של 'רק בישראל' ו'הכספת', הייתי עם ארז טל בישיבות של שעות כדי להעלות עוד אפס נקודה שקר כלשהו ברייטינג והבוס היחיד שהיה לי בחיי כשכיר זה אבי ניר. אבל בשנים האחרונות זה פשוט באמת לא מעניין אותי, זו סדרה בערוץ מסחרי וברור שזה רלוונטי, אבל האחריות שלי היא ליצור סדרה, הסדרה היא פרי. אני רק אחראי לאבטיח, לא לבאסטה ולא לסופרמרקט ולא לשיווק. ואני ממש מבסוט כי הבאתי הפעם אבטיח בן זונה. התגובות על פתיחת העונה היסטריות והכי טובות שקיבלתי על משהו אי פעם. רשת נמצאת בלב הסערה ולא קל לקדם שם סדרה. הם היו אחלה בית חם ואוהב לסדרה ואני מאמין שהיא תגיע להרבה אנשים ככה או ככה".
"שאלת אותי אם אני מתרגש מרייטינג נמוך. בשנתיים האחרונות ראיתי סדרה שלי שגם היא במקרה פרי ממש מצוין, כמעט נרקבת על המדפים בגלל הטבע האנושי במירעו, אבל ממש", מוסיף גרוס. "בכל יום הייתי מוכן שיהיה לה את הריטינג הנמוך בעולם, רק שתשודר. ראיתי גופים ואנשים שאמור להיות אכפת להם מצופי הטלוויזיה, יורקים בפרצוף של יוצרים, שחקנים ובעיקר צופים. היו גם נקודות אור בסיפור, אבל באופן כללי זו היתה חוויה של לראות מלחמה בעשרות מיליונים על למי יש יותר גדול ושכל העולם יישרף. אתה רואה דבר כזה ואתה מבין איך יש דאעש בעולם. היינו אני ושאר הצוות והשחקנים כמו קבוצת ניצולים מהתרסקות מטוס שמחכים לשמוע מה מתכננים עבורם. למזלנו היה סוף טוב ואובוי מצליחה בטירוף גם שנתיים אחרי, ועוד בכל הפלטרפורמות ובאופן ממש מדהים בעיניי היא לא התיישנה בכלל. בדרך כלל סדרות על המדף נרקבות לאיטן ומאבדות רלוונטיות. אובוי כאילו צולמה ונערכה אתמול.
אנשים שמכירים אותך אמרו לי שהדמות של גל תורן ב"לצבי יש בעיה" היא קצת אתה במציאות - שניכם בעלי רצף תודעה לא סטנדרטי ועם אומץ להגיד את האמת בפרצוף. התיאוריה הזו מקובלת עליך?
"גל, ירדנה, נרי הפסיכולוגית ושולי הגרושה של צביקה הן הדמויות שאני כמובן הכי נהנה לכתוב, כי יש להן פה ג'ורה, שנון וציני, ובעיקר היעדר של רסן לגבי מחשבות שנאמרות בקול רם, והכתיבה שלהן מזכירה לי את הכתיבה של לימור (דמותה של אורנה בנאי מ"רק בישראל" - ש.ב) - אפשר להגיד הכל בערך דרך הפה שלהן. אבל כל הדמויות בסדרה, כמו בכל הסדרות שלי, הם פנים שונים בי, עם איכויות שונות שיש בכולנו, או לפחות במי שמתחבר לסדרות. אם זה 'השיר שלנו', אז אני גם שרון סילבר וגם נינט, גם נעמי שחר וגם זוהר להט, גם הגיבור וגם הנסיכה שצריך להציל, גם הקורבן וגם המלכה הרעה. האבחנה על גל נכונה, כי בפייסבוק נוצרה באמת איזו דמות שבה אני מרשה לעצמי לזיין את השכל. המונולוגים של גל זה פוסטים שאני יכול להעלות. בחיים אנשים מופתעים שאני שתקן יותר ולא מדבר בפאנצ'ים. וכן, אני שונא פוליטיקלי קורקט, זה עושה לי בחילה פיזית ומצחיק אותי בו זמנית".
"לצבי יש בעיה" משפדת את עולם הבידור והתרבות. מה הכי מעצבן אותך בעולם הזה?
"אני לא כל כך מתעצבן, כי אני לא ממש עוקב אחרי עולם הבידור והתרבות, יותר נמצא כזה רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, ואולי זו העמדה שמאפשרת לי לעשות את מה שאתה קורא לשפד. כאילו מבט מבפנים, אבל בעצם אף פעם לא הייתי ואני לא באמת בפנים. אני כן קולט שדברים משתנים מהר מאוד, אני רואה הרבה דברים שאני תופס כלא טובים שמגיעים לאוויר ואפילו מצליחים, אבל וואלה, זה העולם. לא כזה נורא. מי אמר שנקודת המבט הצרה שלי או הסטנדרט שלי מחייב מישהו אחר. ולהפך. מה שבעיניי לא טוב אז בעיני מישהו אחר הוא ממש אחלה, וכנ"ל הדברים שלי. הפרק על אסי עזר הלך לקבוצת מיקוד לפני השידור והקבוצה הזדעזעה מהפרק: 'לא עושים דבר כזה למישהו חי'. רשת הציעו שאולי לא נפתח איתו כי יש בהמשך פרקים מצחיקים ומרגשים וחמים יותר - ואנחנו התעקשנו ולא היה לנו ספק לרגע שזאת האמירה שלנו לפתיחה. בסדר, אז לא כולם יאהבו, זאת הסדרה. בוקר טוב".
חשבת פעם להיות קצת בפרונט בעצמך? נראה שאתה מאוד נהנה מצומי, ובעצם די סלב אינסטגרם בפני עצמך.
"זה פלירט מתמשך אצלי, מדי פעם יש הצעה מ'מחוברים' שאני מבקש לשקול ותמרה אשתי מבקשת לתת לי מחבת בראש. גם הילדים לא סובלים שאני מצלם אותם. חלום שלי להיכנס ל'האח הגדול'. אבל עובדה שזה לא קורה, וגם לכל התארחות או רדיו או טלוויזיה אני תמיד אומר לא. האינסטגרם באמת שחרר איזה אזור ביניים חופשי לכל הדיאלוג הפנימי הזה ונוח לי עם זה. קודם כל השליטה במה שאני מעלה, הדיאלוג הפתוח עם העוקבים, ובעיקר להיות אנונימי אבל עם מנה יומית של תשומת לב. מניח שגם העובדה שהסדרות שלי הן רחבות בסך הכל ומצליחות בקרב קהלים רחבים לאורך שנים, עוזרת לי להביע את עצמי דרך שחקנים ודמויות גם בלי לדחוף את פרצופי הנאה מאוד לפריים".
חלק מהדעות שלך, למשל אלו הפוליטיות הנחשבות לרחוקות מהשמאל, אינן מקובלת על רבים בברנז'ה, ונדרש אומץ לבטא השקפות כאלו בסביבה שאינה מחבקת אותך.
"אין לי מושג כבר מה זה ברנז'ה, אני ישיש המתגורר במרכז תל אביב, משתנע על קורקינט, עם שניים וחצי חברים שכותב בבתי קפה ונרדם מול נטפליקס עוד לפני שרותי ברודו מגיעה למנה עיקרית. ובכל מקרה אין לי צורך בחיבוקים מיישויות מסתוריות כאלה. אני גם לא בדיוק ימין, לא הצבעתי בבחירות האחרונות וגם אין לי למי להצביע בבחירות המסתמנות. אני כן שונא דקלומים וצביעות. ברוב עמדותיי אני שמאל, למעט העניין המטופש שהשמאל הפך לכל עולמו והוא הסיבה היחידה לגסיסתו - ההתעקשות על שטחים תמורת שלום, כמו איזה פנטזיה מפגרת של ילד אינפנטיל. השמאל תופס את העם כטיפש אבל האמת שהעם ממש חכם והבין שכל הפורמט קצת בעייתי משתי הסיבות השוליות שהפלסטינים לא רוצים ושזה לא מביא שלום. טראמפ הבין את זה, מצרים הבינה את זה, אבל בשמאל ממשיכים להתעקש שמה שיביא את השלום זה להפוך את תל אביב למטווח היהודים הבינלאומי ולהפקיר את הפלסטינים היקרים להם כל כך לחמאס ולדאעש. ובא לי להמשיך לגור בעיר הזאת בינתיים, אז עד שהם יירדו מזה אני לא מצביע להם".
עבדת בעבר עם אורי פינק והבנתי שהיווית את ההשראה לדמותה של סתיו המדוכדכת בסדרת הקומיקס "זבנג". פינק אמר לי שפעם היית דיכאוני ומריר אך היום אתה יותר אופטימי. זה נכון? היצירה שלך נובעת לרוב מתוך שמחה או מתוך קושי וכאב?
"שמחה וכאב כרוכים זה בזה, ואני לא חושב שיש יצירה שלא באה מכאב. תינוקות באים לעולם בכאב. להשתנות זה כאב. איך אנחנו תופסים את הכאב ומה היחסים שלנו איתו זה כבר סיפור אחר. היה פעם פרק בזבנג על היועץ בתיכון שהיה אני ממש גם בציור והוא אכן היה דכאוני ודיכא את כל התלמידים העולצים. הייתי נער מאוד מטולטל מרגשות לא נעימים, היום אני הרבה יותר חבר שלהם ויאללה נוסעים ביחד. זאת אגב הדרך היחידה לעשות שלוש סדרות במקביל".
ייעצת לעונה השניה של תכנית הריאליטי הראשונה בישראל, "פרויקט Y", ובהמשך גם ייעצת לתכניות הריאליטי "הישרדות", "המרוץ למיליון" ו"היפה והחנון". אתה לא מרגיש קצת אשם שתרמת לפריחת הז'אנר הבעייתי הזה בארץ?
"אשם במה? קודם כל לא ערכתי אף פעם ריאליטי, לא שזה פשע אבל כן ייעצתי להרבה הפקות ריאליטי גדולות, שאגב הביאו ים עבודה למיליון במאים, עורכים, עורכי תוכן, ועשו מהפכה בטלוויזיה בארץ. באופן כללי אני משתדל לא להרגיש אשמה על דברים, ובטח שאי אפשר לצפות שז'אנרים טלוויזיוניים של עשורים פשוט יפסחו על ישראל. אני בטח לא יכול להיות צבוע בקטע הזה, כי אני צופה ריאליטי פעיל. זו הטלוויזיה, זה העולם, אז היום הדרמות פורחות והנה לא הושמד שום דבר וכל הקולנוע היום בטלוויזיה. החיים. בואו נזרום".
אפל ודיסני הצטרפו לשוק שירותי הסטרימינג בו שולטות נטפליקס ואמזון. אתה חושש שזה יכרסם בתעשייה בארץ ואולי יקטין את מספר חברות ההפקה הישראליות?
"בטוח שיהיה שינוי גדול. כבר עכשיו yes ו-HOT חותכות תקציבים בשל נזילת המנויים. שלא לדבר על הערוצים המסחריים. לשמחתי, אני מניח שליצירה תמיד יהיה ביקוש, איך ואיפה משדרים זה פחות מעניין אותי. בישראל הבעיה גדולה כי מספר הצופים קטן ואם גופי השידור לא יצטרכו או לא יוכלו להשקיע ביצירה דרמטית, אז היצירה הישראלית תסבול מאוד. זה ברור".
אחת השאלות העולות מהסדרה "פוראבר", שתעלה בסוף החודש, היא האם הורים צריכים להיות חברים של ילדיהם. מה הגישה שלך בעניין זה?
"שמתי לב שכל המשפחות שכתבתי עד היום בתשע סדרות היו משפחות לא מתפקדות. כל הדמויות - ראשיות או משניות, הם או ילדים לחד הוריות או חד הוריים, או הורים דפוקים, או יתומים, או גרושים, או משפחות הרוסות. אפילו המשפחה של צביקה שהיא שיא החום היא משפחה מורכבת של פרק ב'. פתאום ב'פוראבר' נוצרה לה משפחה מתפקדת - אמנם קורים לה דברים אקסטרה אורדינר - אבל הלב של הסדרה זה משפחה אוהבת, שנשארת ביחד באש ובמים ושהייתי רוצה לעצמי. המשפחה הנורמלית, שכבר הפכה מזמן ללא בדיוק נורמלית. לא היתה לי משפחה כזאת, ובלי שבאמת תכננתי את זה הגילמנים הם כאלה, משפחה אמריקאית כמעט, כמו שהיינו רואים בסדרות בילדות פלוס עוקצנות שנונה אבל אוהבת. אם ההורים צריכים להיות חברים? לא יודע, בגדול כן. אני ותמרה חושבים שהילדים שלנו סבורים שאנחנו האחים הגדולים שלהם. לפחות כשהם היו קטנים. היחסים שלי עם שני הבנים שלי הם הקרובים ביותר שהיו לי או יהיו לי בחיי ואני לומד מהם כל יום באמת, לא כקלישאה, כולל דברים פשוטים של ידע בסיסי, שלא לדבר על המפגש שלהם עם החיים שהוא שיעור מתמשך בשבילם כמובן אבל גם בשבילי מול עצמי. בין כן או לא, אז כן, אני רוצה להיות חבר שלהם. אבל זה כמובן רק חלק מלהיות אבא. אם הייתי רוצה ללכת איתם לבית ספר כמו הגילמנים - לא, אני מעדיף למות".
מאין נובע העניין המוגבר שלך בפנטזיות מסוגים שונים של מסעות בזמן - קודם "דני הוליווד" ובדרך אחרת עכשיו ב"פוראבר"? לאיזו תקופה בהיסטוריה האנושית היית חוזר ולאיזו תקופה בחייך היית רוצה לחזור?
"דני הוליווד היה מסע בזמן, 'פוראבר' הוא מסע אחר לגמרי כי רק התאים שלך נהיים צעירים, בפנים אתה נשאר אותו בן 44. לצד 'פוראבר' אנחנו מתחילים לצלם בסוף החודש גם את 'גיבור אמיתי' הסדרה החדשה ל-yes, שהיא הקיצונית ביותר בז'אנר הזה מבחינתי וגם האישית ביותר, על יוצרת 'משחקי הכס' הישראלי, ג'וי ריגר, שנאלצת להרוג את הגיבור שלה בסדרה 'הלוחם' - והוא מגיע זועם לדירה שלה בתל אביב. רומן בין יוצרת לדמות שלה, סוג של 'שושנת קהיר הסגולה'. מאוויי נפש, משאלות לב, דיונים פנימיים, הם באים לידי ביטוי ביצירה ולפעמים רק בדיעבד אני מבין אותם. הייתי מאוד רוצה לחזור לתקופת הרנסנס או לתל אביב שנות השלושים, ארבעים, חמישים. אין תקופה בחיי שהייתי רוצה לחזור אליה. כן הייתי רוצה להיות צעיר ב-20 שנה אבל לא מבחינת התקופה בחיי".
ברגע יפה של כנות בפרק הבכורה של "לצבי", העוזרת של צביקה הדר מטיחה בו שעשר שנים הוא מדיח אנשים ועכשיו מדיחים אותו. איזו אמת כואבת תטיח בך העוזרת שלך בעתיד?
העוזרת שלנו היא אחת ממערכות היחסים היציבות בחיי, 20 שנה ברצף, והאמת הקשה שהיא יכולה להטיח בי זה שהיא עוזבת. מבחינה אישית לא אכפת לי כל כך מה יטיחו בי בעוד עשרים שנה, יש לי רק תקווה אחת וזה שאני לא אמצא את עצמי מטיח דברים בעצמי אלא שאני אגיד לעצמי - לא נורא, עשית הכי משובח שיכולת ומהלב".
