בניגוד להוליווד ולקולנוע האירופאי, התעשייה הישראלית לא הרבתה להעמיד במרכז סרטיה להקות רוק. כעת זה משתנה הודות ל"גאולה", הדרמה הטרייה של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, המעמידה במרכזה להקה שכזו. הסרט, שקטף פרסים בפסטיבלים היוקרתיים של קרלובי וארי וירושלים, מציג בפנינו הרכב פיקטיבי משנות התשעים, אורות גבוהים שמו, שהתפרק ונשכח. הזמר המוביל שלו, מני, אף חזר בתשובה ועזב את התחום, אך מחלתה הקשה של בתו הקטנה מאלצת אותו לאחד את חבריו ולשוב לבמה כדי לגייס כסף למימון הטיפולים שלה.
אורות גבוהים מיטיבה להדהד את הרוק שנעשה בישראל בשנות השמונים והתשעים, וזה לא מקרי. מדמוני ויהונתן יעקב שאפו לשוות כמה שיותר אמינות להרכב הבדיוני, ועל כן חיפשו גם מוזיקאים שיגלמו את חברי הלהקה. הראשון שליהקו, עוד לפני הגיבור, הוא גם המוכר ביותר - שחר אבן צור, איש מוניקה סקס ומוזיקאי מצליח גם בפני עצמו. "הוא היה מושלם", מספרים השניים, שסגרו את הסיפור בפגישה משותפת בבית קפה.
"הם התחילו לבדוק אותי מול כל דמות שהם צירפו", מספר אבן צור בראיון לוואלה! תרבות לרגל הפצת הסרט, שעולה כאן בסוף השבוע כשהוא נישא על גל של ביקורות נלהבות. "כך יצא לי לעבוד לפני הסרט במשרד שבו מלהקים ועושים חזרות יבשות כאלה, וראיתי חלק מהשחקנים הטובים בתעשייה שבאו להיבחן לתפקידו של מני. זו היתה ברכה. היו איזה שני קטעים שבעצם עשיתי אותם מול כמה וכמה שחקנים טובים".
לאבן צור צורפו עוד שלושה שחקנים: יונתן גלילה, אף הוא מוזיקאי, חבר הלהקות מרסדס בנד והקרטל; סיוון שטיבי; ובתפקיד הראשי - משה פולקנפליק, שזימר כבר בסרט הבכורה שלו, "בוצ'אצ'י" מתחילת העשור הקודם. על עיבוד השירים הופקדה אושיה מוזיקלית נוספת, אסף תלמודי.
אבן צור מגלם את מתופף הלהקה לשעבר, שעזב את התחום המעורער מבחינה כלכלית לטובת קריירה עסקית משגשגת, רחוקה מהרהורי הרוח של גיבור הסרט ובכלל מהאינדי הישראלי. אני שואל אותו אם הוא לא הוגה לפעמים בקריירה חלופית ויציבה יותר או שואל את עצמו מה היה קורה לו בחר בכזאת על פני הקריירה המוזיקלית, אבל הוא מספר שמחשבה כזו כלל לא חולפת במוחו.
"זאת לא שאלה שאני שואל את עצמי", הוא אומר, "אני מאוד מרוצה סך הכל מהעשייה המוזיקלית. עם זאת, אני עוד עלול להפתיע".
כמוזיקאי, מה אתה היית חושב על המוזיקה של "אורות גבוהים"?
"אני אגיד לך: אני איש של שירים. יש כמה שירים טובים בסרט והם להקה עם שירים טובים. מבחינתי יש שם כמה עוגנים שהופכים את זה לקצת יותר אמיתי".
לדבריו של אבן צור, הוא הרגיש די בנוחות בצילומים, למרות חוסר הניסיון במשחק. "בעיקרון אני לא שחקן. לא למדתי משחק. אני באמת מאמין בחיבור וברגע נתון כזה שנוצר בו איזשהו קסם. גם במוזיקה זה קורה. אני חושב שנוצר בצילומים חיבור שאיפשר לחסרי הניסיון להתנהג במקצוענות מלאה", הוא אומר. "בגלל האנשים שהיו בצוות, בגלל שנתנו לנו את המקום, בגלל הפתיחות שהייתה בצילומים, בגלל שכולם באו בהתרגשות ונתנו מעצמם מעל ומעבר, אני חשב שהסרט הזה מצליח לגעת, והוא די טוב. מאז הצילומים, לקחתי לעצמי את ההגדרה שאני מקצוען חסר ניסיון - זה משהו שהסרט הזה לימד אותי. עכשיו גם אני התחלתי לביים ולצלם קליפים".
"החברות שנוצרה עקב הסרט בין חברי הלהקה הפיקטיבית היא הדבר הכי משמעותי שקרה לי בו", הוא מוסיף. "זה באמת מרגש אותי יותר מאשר לראות את עצמי על המסך. היו שם רגעים טובים וכימיה. זה הקסם שיוסי ובועז ידעו ללכת איתו, והם חיפשו את האמת גם במוזיקה, שהסרט ידבר גם משם. אני חושב שהאמת הזאת עוברת".
במה מזכירים האירועים שעוברים על הלהקה דברים שאתה חווית בסצינת הרוק הישראלי של שנות התשעים? את מי מני וחבריו הזכירו לך?
"האמת שזאת שאלה שכדאי לשאול את בועז, שכתב את התסריט. אני יכול להגיד לך שכן התייעצו איתי לאורך הדרך גם לגבי אווירת ההופעות שלי, כדי לקבל ווייב אמיתי ולהבין איך זה קורה. יש שם איזה אמינות, גם בגלל שחלק מצוות הם מוזיקאים וגם בגלל מה שאסף תלמודי עשה ואיך שהוא גרם לזה להישמע".
ובאמת נושא ששב ועולה בסרט הם החיכוכים בין חברי הלהקה, בעוד שנראה שבמוניקה סקס מצאתם איזו נוסחה משפחתית שמחזיקה יחד המון שנים תוך הרבה פרגון הדדי. איך בונים דבר כזה? והאם זה תמיד היה ככה?
"זה בעיקר To Speak Together. יש עליות וירידות אבל בעיקרון, הבסיס החזק הוא בעיניי חברות. יהלי ואני מכירים אחד את השני מגיל שבע. היינו באותה כתה מאז כתה ב'. אני חושב שעברנו את כל החיים יחד בערך והצלחנו להתבגר בצורה שמכבדת אחד את השני ואוהבת אחד את השני. זה לא מובן מאליו בכלל ואני אומר תודה על העובדה הזו, שאיכשהו החברות היא בעצם הבסיס ולא המוזיקה. לא התחברנו בגלל איזה מפיק איפשהו בשנות התשעים. אנחנו מחוברים כמעט מהטבור".
הלהקה חזרה לאחרונה עם שיר לקראת אלבום חדש, "זה זמן", שמדבר על איזו התבגרות ושלב חדש בחיים, והוא בסגנון קצת אחר ממה שרגילים לקבל מכם.
"זה אלבום שאני הפקתי מוזיקלית, שבחרתי לעשות אותו בדרך מאוד מיוחדת. אנחנו בעצם עדיין לא ניגנו את כל האלבום, הוא נוצר בהתכתבויות מיילים ואני הייתי המקום שמאגד את כל האינפורמציה. אני נמשך מאוד לסאונד הזה, אני עוקב אחריו מלהקות שאני אוהב בעולם, מאינדי ועד פופ. אני כבר כמה שנים מסתכל מסביב ומחפש, ויש משהו באלבום הזה שהוא קצת סיכום ביניים. יש איזה מין נוחות, מקום יותר נוח להסתכל אחורה. רוב האלבום נשמע בכיוון הזה. בתור מפיק אני מאמין שצריך לשים מגבלות. כשאתה שם מגבלה - הדרך שבה אתה מנסה לעצור את המגבלה הזאת יוצרת משהו מיוחד וזה מה שיצר את הסאונד הזה. אפילו דברים טיפשיים: אין מצילות בכלל באלבום, זה מיקד לנו את הסאונד ונתן אווירה יותר מופקת. עבדתי עם סאמפלים של עצמי וכל האלבום הזה מנוגן בצורה אלקטרונית, גם התופים. יש איזה רעב להתפתחות. יש לי איזה משפט שהולך איתי: ברגע שמתופף מוסיף מצילות הלהקה בסוף הדרך, ואצלנו איכשהו זה קרה ממשהו אמנותי ולא בגלל המצילות. אנחנו במקום ממש טוב".
שאלת בונוס: בימים אלה אנחנו מציינים 15 שנה ללהיט "עירומים". הייתי חייב לשאול אותך, איך הוא נשמע לך ממרחק השנים?
"חשבתי על זה היום. אני לא מסוג האמנים שיציין את 'האחורה' - כל כך יותר מעניין אותי 'הקדימה', שאני בדרך כלל לא מצליח להיכנס למוד המיינסטרימי החשיבתי שאני אמור להיכנס אליו, ומה שנקרא לשאת באחריות. אני מרגיש שכל זמן שאתה מתעסק בדברים שעשית בעבר, אתה מפספס את הדברים שאתה יכול לעשות היום. אני פחות הולך למקומות האלה - אולי מתוך תחושת צניעות של 'את מי זה מעניין שאני בכלל הוצאתי את האלבום הזה?' אם אמלא את הבארבי או לא, אמשיך בחיי. אני לא צריך את הציון הזה. יותר חשוב לי להביא Freshness ובשורה".
ובכל זאת, את "עירומים" עצמו, אבן צור דווקא חוגג מדי הופעה. "מבחינתי זה השיר הכי רלוונטי שכתבתי, שלא מאבד את המשמעות שלו לאורך השנים. אני חי איתו באהבה ובשלום ואני מבצע אותו בכל הופעה של מוניקה סקס במשך עשור. הוא נהיה יותר שיר של הלהקה מאשר שלי".