המגעיל, ההזוי והנפלא: שמונה דברים שחייבים להגיד על הקולנוע של 2018

נתחיל עם הסרט המיוחד ברשימה. כזה שיש בו תחושה מובהקת של מקום - הפרברים האמריקאים, אלא מה, אבל לעתים לא ממש ברור באיזה זמן הוא צולם ומתרחש, גם בזכות השימוש שלו בשירים של פרנסואז הרדי שמעניקים לו ארומה של פופ צרפתי קלאסי. בתחילתו גם לא ברור לאן הוא הולך לקחת את הסיפור שבמרכזו, על אישה שהשכנה החדשה והמסתורית שלה מבקשת ממנה טובה ואז נעלמת. האם זה מותחן פסיכולוגי? פילם נואר? דרמה משפחתית? אימה? עם הזמן, מתחוור לאן העלילה הולכת, והתוצאה מאבדת מומנטום, מה עוד שהיא מזכירה מדי את "נעלמת". אך הבמאי פול פייג, מי שבעבר היה חתום על להיטים קלילים יותר כמו "מסיבת רווקות" ו"מרגלת", מפצה על כך באמצעות מערכה אחרונה מוצלחת שמספקת פאנץ' הולם. אנה קנדריק ובלייק לייבלי נהדרות כרגיל בתפקידים הראשי, ובצידם זוהר הנרי גולדינג, אותו ראינו השנה גם ב"עשיר בהפתעה", והוא ללא ספק ראוי לתואר החתיך הקולנועי הבולט של 2018.

עוד בנושא:

ביקורות הקולנוע שכן הספקנו לפרסם השנה.

תשעים הסרטים הגדולים של העשור עד כה.

אחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של השנה, שנכון לרגע צועד זה במקום ה-14 ברשימת שוברי הקופות הגדולים של 2018. למעשה, אם ננכש ממנה את ההמשכונים, סרטי האנימציה והעיבודים לחוברות קומיקס, אז הוא במקום השלישי. צפייה בסרט, העוסקת בקרב בין צוות של צוללת לבין כריש מפלצתי, מאפשרת להבין את מקור הצלחתו: מצד אחד, את התפקיד הראשי מגלם ג'ייסון סטיית'ם, מן הכוכבים האהובים בעולם המערבי, ומצד אחר, כדי למקסם את פוטנציאל ההכנסות בסין, יש בו נציגות מכובדת למדינה הזו, ובראשה לינג בינגבינג המקסימה; כמו כן, הדג הטורף העומד במרכזו אמנם מתואר באפקטים מרשימים ואפקטיביים, אך הוא לא מבהיל מדי, ובאופן כללי "האלימות" כאן די רכה, כך ש"אימה במצולות" מתאים כמעט לכל גיל ולכל אחד ואחת, מה עוד שבניגוד לכל להיטי הגיבורי-על וההמשכונים למיניהם, לא צריך שום ידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

ומשני פרגונים יחסיים, נעבור לקטילה ראשונה. הקומדיה בכיכובו של קווין הארט היתה להיט עצום בישראל - יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, אפילו בארצות הברית, בו זכה הסרט להצלחה מינורית בלבד. לא ברור מה מצא הקהל המקומי במהתלתה הגועלית הזו, בה מגלם הבדרן צעיר הנאלץ לחזור לספסל הלימודים בתיכון כדי להתקדם מקצועית. כבר בדקות הראשונות אנו זוכים להתענג על סצינה בה הכוכב יושב במסעדת יוקרה וכדי להתחמק מתשלום החשבון, תולש בסתר שערות ערווה מן המפשעה שלו ואז מפזר אותן על הצלחת. ההמשך, תתפלאו, מוכיח שאפשר לרדת נמוך עוד יותר, כולל עשר הדקות הדוחות שנראו על המסכים בעת האחרונה. גם הנוכחות של טיפאני האדיש, אחת השחקניות הפורחות בהוליווד, והשימוש בקלאסיקת הענק המוזיקלית "Hey Ya", לא מצליחים להציל את "חכם בלילה", ונותר רק להתנחם בכך שהכוכב שלו נאלץ לפרוש מהנחיית האוסקר.

גם קומדיית הריגול הזו זכתה לקבלת פנים נאה בקופות ישראל. עם זאת, היא התרסקה כמעט לחלוטין בארצות הברית, ולא ברור למה. אמנם, כמו ברוב הסרטים מסוג זה, גם כאן האינטריגות הבינלאומיות למיניהן גנריות, מטופשות ומופרכות, אך בזכות תצוגות המשחק של קייט מקינון ומילה קוניס, התוצאה משעשעת ביותר ומקפידה גם להתרחק מיומרות שלא תוכל לעמוד ביניהן. יש לציין כי ראיתי את "המרגל שזרק אותי" בטיסה, תנאים בהם כמעט כל סרט מקבל את הציון עובר, אך דומני כי הודות לכוכבות הנהדרות שלו, הוא הרוויח את המחמאות בזכות ולא בחסדי לחץ האוויר.

קומדיה נוספת שנהנתה מהצלחה יפה בארץ, ובארצות הברית לא כשלה, אך הישגיה הכלכליים היו חביבים ולא יותר. מדובר בעיבוד מחודש לקומדיה משנות השמונים, שנקראה כאן "נשואה לשניים", ובמקור - "Overboard", שזה גם שמו של העיבוד המחודש. הגרסה העכשווית הופכת מגדרית את העלילה של קודמתה, והפעם הגבר הוא מי שמאבד את הזיכרון, והאישה היא מי שאוספת אותו לחיקה ומתחמנת אותו לחשוב כי הוא נשוי לה ואב לילדיה. במקור כיכבו גולדי הון וקורט ראסל, וכאן אלה הם אנה פאריס, שכמעט ולא ראינו סרט לא מוצלח בכיכובה, ויוג'יניו דברז, מן האושיות האהובות בעולם הבידור המקסיקאי וההיספני בכלל, שכאן צולח את טבילת האש הגדולה הראשונה שלו בקולנוע דובר האנגלית, והופעתו החיננית תורמת רבות למתיקותו של המעדן הקולנועי הזה.

הסרט היחיד ברשימה שאינו הוליוודי, ולמעשה אפילו לא הופץ בארצות הברית, למרות שרובו דובר אנגלית. כאן דווקא כן זכינו לראותו על מסך גדול, אך הוא זכה להצלחה מינורית בלבד, וגם בשאר המדינות בהן הוקרן לא נהנה מתהודה מיוחדת. זאת, אף שמדובר בעיבוד לרב-מכר אהוב. כמו הספר, גם הגרסה הקולנועית עוקבת אחר קורותיו של צעיר הודי, המגיע לפריז בארון של איקאה, ומכאן והלאה מסעותיו רק נהיים מפותלים ומופלאים עוד יותר. אין כמעט גבול ליצירתיות ולדמיון בפנטזיה הקומית הזו, אותה ביים הקנדי קן סקוט, והצפייה בה היא מתנה שממשיכה לתת לאורך תשעים דקותיה. דאנוש, השחקן ההודי האלמוני לקהל המערבי שמופיע בתפקיד הראשי, נמצא על המסך כמעט בכל אחת מן הדקות האלה, ומיטיב לשאת את המעשייה הזו על גבו. יחד עם הנרי גולדינג, אותו כבר ציינו, אין ספק שזו היתה שנה גדולה לחתיכים שמוצאם אסייתי, לאחר שנים של הגמוניה אירופאית-אמריקאית על המסכים.

נעבור לגזרת סרטי הילדים, אבל נתחיל דווקא עם ביקורת שלילית, על אחד הכישלונות המשמימים של השנה, שאנו מתייחסים אליו רק כי הוא נציג נוסף של מגמה בולטת: הפדינגטוניזציה של הקולנוע הבריטי לכל המשפחה.

וכך, כמו "מרי פופינס חוזרת" ואף עוד יותר ממנו, הפנטזיה הזו מושפעת מן הלהיט על הדוב המדבר. בדומה לה, גם היא משתמשת בשילוב בין אפקטים ממוחשבים ושחקנים בשר ודם, בראשם יואן מקגרגור, לתאר כיצד דמות בדיונית, פו הדוב במקרה זה, מסייעת למשפחה לונדונית בזמן משבר כלכלי-חברתי. רק שכאן, התוצאה מאולצת, נמרחת, משעממת וחסרת השראה. צפיתי ב"כריסטופר רובין" בהקרנה מסחרית בה נכח גם סלב כלשהו עם בתו, וקינאתי בהם כשיצאו באמצע. מפאת הכבוד המקצועי, נשארתי עד הסוף, וכך גיליתי גם בשבילם שהתוצאה לא הולכת ומשתפרת אלא רק שוקעת וטובעת, כמו זבוב בצנצנת דבש. הממבו-ג'מבו הרוחני של הדובי הקלישאתי מעולם לא נשמע מקושקש יותר מאשר כמו בסרט הזה.

והנה עוד סרט שלכאורה פונה לכל המשפחה, באנימציה במקרה זה, ודווקא כן נהנה מהצלחה מסחרית. עם זאת, התקשורת וקהילת הקולנוע לא העניקו לו את ההערכה הראויה. אולי הקהל הבוגר התרחק ממנו בגלל התיוג שלו כלהיט לילדים בלבד, מה עוד שהגיע מחטיבת האנימציה של וורנר, שאינה מוערכת בתחום כמו פיקסאר, למשל. אך דרך הסיפור על היטי המגלה כי כל מה שסיפרו לו על העולם היה שקר, הוא מנסח אלגוריה ברורה נגד מקומה של הסמכות בחיינו: החוקים שאנחנו מצייתים להם באופן עיוור, האמונות שאנחנו משתעבדים להן והחומות שאנחנו בונים לעצמנו בשל כל זה. האנימציה ברמה גבוהה, הבדיחות טובות והדמויות נחמדות, אבל ערכו וייחודו של "מפלצות בשלג" נובע מן המשל והנמשל שיש בו. בשרביט הבימוי אחז קארי קירקפטריק, ובצוות המדבבות והמדבבים אפשר למצוא את צ'אנינג טייטום, ג'יימס קורדן, דני דה-ויטו, זנדאיה ואפילו לברון ג'יימס, כך שזו עוד סיבה לצפות בתענוג הזה.

והנה עוד סרט שג'יימס קורדן מדבב בו, והפעם כארנב בשם פיטר, שהוא וחבריו נלחמים בשכן החדש שלהם, שמתברר כי אינו חובב ארנבונים. עוד יותר מאשר "מפלצות בשלג", גם להיט זה אינו מיועד לילדים. למעשה, מדובר בפנטזיה מעורערת למדי, המשתמשת במקור הספרותי של ביאטריקס פוטר כדי להציג סיפור על מיליציה של ארנבים אלימים, שלא בוחלים באמצעים נגד אויבם האנושי, שהוא לא פחות מאשר פסיכופת עם תעודות. לא סתם שהתוצאה מתאימה בעיקר למבוגרים, אלא כאלה שנתונים תחת השפעת סמים. עוד במדבבים: מרגו רובי, דייזי רידלי, סיה ואליזבת דוביקי, שפרצה השנה גם ב"אלמנות", ובין השחקנים בשר ודם אפשר למצוא את רוז ביירן, דונל גליסון וסם ניל. הבמאי וויל גלוק, מי שיצר בזמנו את קומדיית הנעורים המוערכת "באה בקלות", יצר כאן פנינה קולנועית הזויה, מצחיקה, תוססת, חצופה ומהנה עד מאוד לצפייה. אני מתבייש שהיא חמקה לנו מן הראדר בזמן אמת, וכיאה להתפעמות ממנה, מבקש לערוך שיכול אותיות קטן ולחתום על הכתבה הזו בשם ארנב שביט.