יעקב כהן: "נלחמתי באגו הרבה, אבל לא מעכתי אותו לגמרי"

"יום אחד ביקשתי מחנוך לוין שיכתוב לי מערכון לסטנד-אפ שלי. הוא אמר, 'אני אכתוב לך, למה לא'. לצערי זמן קצר לאחר מכן הוא נכנס לבית חולים ואחר כך נפטר. עבדתי עם חנוך, זכרונו לברכה, הרבה פעמים והייתי מאוד קרוב אליו".

"ההצגה הזאת, שרצה הכי הרבה פעמים בארץ, היא חגיגה גדולה. בסוף כל הצגה אנשים עומדים ומוחאים כפיים. היה שם כנראה איזה געגוע שאנשים צמאים אליו. הצגה פשוטה על אנשים פשוטים שהיו פעם, כנראה שדיבור על הווי שהיה פעם משמח אנשים יותר מדברים אחרים".

עד כמה ניתן לשמור על עניין ולחדש לעצמך בהצגה שרצה כל כך הרבה פעמים?

"אפשר לחדש כל הזמן".

"אני לא חושב שהגזענות אי פעם תיעלם. ראיתי את ההתייחסות בתקשורת ל'טייס האתיופי הראשון'. מה זה התיוג הזה? אז מה אם הוא אתיופי? זה תיוג גזעני. הוא בדיוק כמו כולם. אם אתם מתייחסים אליו כמו כולם, אל תקראו לו 'הטייס האתיופי הראשון'. זאת אמירה מיותרת".

נתקלת בתגובות גזעניות בשנים האחרונות?

"כן. כששיחקתי בהבימה בהצגה 'הסוחר מוונציה', אני זוכר שאילן רונן הבמאי אמר בהרמת כוסית, שבזמן שהוא הודיע לאנשים שיעקב כהן יעשה את שיילוק, אנשים הרימו גבה. אני לא מתייחס לזה. כבר אז לא התייחסתי לזה. אני לא נלחם בדברים האלה. המלחמה שלי היא באמצעות העשייה שלי".

אתה משחק גם במחזמר "מיקה שלי" בהבימה. אתה לא מרגיש שמחזות זמר תופסים יותר ויותר את המקום של הצגות הדרמה האיכותיות?

"יש הכול. גם מחזות זמר. התאטרון גם משתנה בהתאם לזמן ולתקופה. הוא לא יכול להישאר באותו מקום שהוא היה. נכון שהיום עושים פחות איבסן אבל צ'כוב דווקא כן עושים. יש קלאסיקה. למשל, 'שלוש אחיות'. אני עכשיו הולך לעשות את 'החולה המדומה'".

מה דעתך גם על קביעת מבקר המדינה שהבימה לא ראוי לתואר 'תיאטרון לאומי'?

"אם היה כתוב מה זה תיאטרון לאומי ומה היעדים שלו הייתי מבין. אמרו שהתיאטרון לא עומד בסטנדרטים, אבל ההצגה 'המלך ליר' היא לא הצגה ראויה? ראויה. מחזאות מקורית יש? יש. אני חושב שזה לא נכון מה שמבקר המדינה אמר. הבימה תיאטרון מצוין".

"פעם הפועל תל אביב היתה בשבילי באמת באמת וואו. היום זה פחות, אני לא יודע מי משחק שם. פעם הייתי יותר מעורב במשחקים, הייתי הולך, רואה מי משחק, מי נמכר, מי בא, מי חזר, מי מאמן, מי לא. היום אני פחות יודע את הדברים האלה. המצב של הפועל גרוע כבר שנים. מאז שירדה לליגה הארצית הכל התפרק. זה לא הפועל של משה סיני, שבתאי לוי, אריה בז'רנו ואחרים".

"וילוז'ני חבר יקר שלי. אני אוהב אותו מאוד. איש מקסים ואינטליגנטי מאוד. התחלתי איתו את הקריירה, כששיחקנו ילדים שבורחים מהגטו ב'מר סליק' בתיאטרון הספרייה ועשינו עוד הפקות. בגללו אני עושה סטנד-אפ. אני ראיתי אותו בבית לסין. עד אז לא הכרתי ולא הבנתי את הז'אנר הזה. ברגע שראיתי אותו, זה התחיל לחלחל. עד היום אני עושה 6-8 הופעות סטנד אפ בחודש. לא יכול בלי זה. זה נותן לי חיים".

כמעט 30 שנה לפני אסף הראל, היה זה וילוז'ני חברך שנבחר למועצת עיריית תל אביב. אותך מעניין לרוץ לפוליטיקה?

"כן, עם כל מי שיציע לי מקום שני אני אלך, הליכוד, השמאל, גם בל"ד - מי שיבוא וייתן לי מקום שני ברשימה, אני אבוא".

"בהופעות הסטנד-אפ שואלים אותי בן כמה אני, כי אני עושה עמידת ידיים, רץ, משתולל ותזזיתי. הזיקנה עדיין לא נתנה את אותותיה (כהן חגג באחרונה את יום הולדתו ה-60 - שב"נ). חוץ מאשר בשרירים הטבעתיים לפעמים. אתה קם בבוקר, עושה אפצ'י, פתאום יוצא לך פיפי. הכל נחלש. הסידן בורח. עד גיל 50 הגוף הוא יחידה אחת, אתה לא מרגיש כלום. מגיל 50 אתה מתחיל לפרק אותו. פתאום יש לך כליות, ריאות, עצמות. אתה מתחיל להרגיש את כל הגוף, פתאום זה לא עובד, זה חסר, כאן הסוכר עלה, כולסטרול. אז אני בחרדות. נולדתי חרד, אני קם חרד, אני נושם חרד. חרדות לא חסרות. אם בנאדם חטף משהו, אני בטוח שזהו, גם אני אחטוף כמוהו".

"באמת שאין לי שום חרטה. יש לי קריירה יפה ומקסימה, ברוך השם. אני לא חושב שפספסתי שום דבר. מה שצריך לעשות, עשיתי, ואפילו עוד יותר. עשיתי גם מה שלא ציפיתי. החלום שלי בילדות היה להיות שחקן. אני לא יכול להתלונן על כלום. קיבלתי יותר ממה שחשבתי וממה שרציתי".

הובלת את המיצג לפני טקס הדלקת המשואות מעורר הסערות בשנת ה-70 למדינה. הטקס ספג ביקורות רבות. מבקר וואלה! תרבות אבנר שביט, למשל, השווה את ההפקה לסרטי תעמולה סובייטים משנות החמישים.

"הזמינו אותי לטקס המשואות בחגיגות ה-70 שנה למדינה, עשיתי את מה שאני צריך לעשות והלכתי הביתה. באמת שלא עניין אותי השאר, וזה לא מעניין אותי גם היום. עניין אותי שהזמינו אותי אישית לעשות את מה שעשיתי, זה ריגש אותי מאוד, החמיא לי מאוד ושם זה נגמר. מה היה מסביב - הצד הפוליטי, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת, מי ינאם וכו' - זה לא עניין אותי. באתי רק לעשות מה שאני עושה כשחקן, להגיש קטע שכתבו אותו. לא באתי משום מקום פוליטי".

היה שלב שבו קצת גמגמת.

"כן, כן. זה אנושי מאוד. זה יפה לאללה. לא נכנסתי ללחץ מהבלבול, אני חושב. זה מראה שהתרגשתי, ובאמת התרגשתי מאוד, מהגודל של זה"

בימים אלה משחק כהן בקומדיית הטעויות "יש רופא באולם?" של תיאטרון חיפה בשיתוף הבימה. בהצגה, שכתב המחזאי הבריטי ריי קוני וביים משה נאור, שמככבים לצדו רמי הויברגר, אסנת פישמן, לירית בלבן, יוסף אבו ורדה, אלברט אילוז, עידו ברטל רבקה בכר ובן יוסיפוביץ. היא מספרת על מנתח בכיר בבית חולים יוקרתי בלונדון, שמתארגן לנאום חייו בפני שורה של רופאים, כאשר לפתע מגיחה מאהבת לשעבר ומודיעה לו שיש לו בן שהגיע לחפש אותו. "זאת פעם שלישית שרמי הויברגר ואני משתפים פעולה. זאת קומדיה של טעויות, שבה הכל נכנס לסחרור של טעויות, וזה מצחיק עד טירוף. אני כל כך נהנה. הקהל בשמים, צורח מצחוק. אין כמו לשמח אנשים, זה הכי מקסים. אני חושב שהמקצוע הזה הוא שליחות. אתה גורם לאנשים לבוא לשעתיים להצגה ולשכוח מהכל, וזה מקסים".

איך מרגיש היפוכונדר מוצהר כמוך כשהוא מגלם רופא?

"זה כיף אדיר. זה מקסים. זה מרגיע אותי. כשאני שם חלוק לבן וסטטוסקופ עליי - אני נרגע. אני יכול לבדוק את עצמי, לאבחן את עצמי ולתת כדורים לעצמי. המקצוע הזה, שלא יכולתי להיות כל החיים, ופתאום אני רופא. איזו גדולה. לא כולם רופאים".

"לא יוצא לי לראות הרבה את השידור הציבורי. מה שכן, אני מאוד אהבתי פעם את ערוץ 1, זה היה ערוץ עם תוכן. כיום אני לא יודע כמה תוכן יש. יש שם הרבה בלאגנים".

"מחר שבת", תוכנית האירוח של שמואל וילוז'ני ושלך, ששודרה ב-2013 בערוץ הראשון, נקטלה בביקורות ולא המריאה.

"לא היתה סיבה שהיא תמריא, כי היא לא היתה טובה. משהו שם בפורמט היה לדעתי לא נכון".

"לא אשכח את המפגש הראשון שלי עם חנוך. הוא צלצל אלי וביקש להיפגש איתי. נפגשנו בקאמרי, הוא הציע לי תפקיד ב'יאקיש ופופצ'ה', זה היה תפקיד של כלום, רק משפט אחד. אמרתי לו שלא בשביל זה למדתי שלוש שנים, סרבתי לעשות את זה והלכתי. הוא אמר לי 'מה אכפת לך, זאת דריסת רגל בקאמרי'. בסוף הסכמתי. היה בהצגה תפקיד לא מאויש של קברן. אני הייתי כמעט סטטיסט. החלטתי ללמוד אותו בעל פה, לעשות אותו בחזרות, לראות מה יקרה ולא לפחד. למדתי אותו בעל פה. למחרת נכנסתי עם ארון המתים ואמרתי את המונולוג. היה רגע של שקט, חנוך הסתכל אלי ויצאתי. אחרי זה הוא ניגש אלי ואמר לי בשקט, 'אם אתה רוצה את התפקיד של הקברן, אז הוא שלך, אין בעיה'. היו לי עוד הרבה רגעים בין חנוך לביני. הוא גר בסמוך אליי, היינו יושבים במרפסת, היה מוציא לי קוניאק והוא היה מספר לי סיפורים. הוא ונסים אלוני, לא חושב שלא היו עוד דברים כאלה. כמה שהשפה היתה חשובה להם".

"תמיד היתה התערבות בתכנים. ב'מלכת אמבטיה' אני ראיתי חזרה בקאמרי שבה שחקנים בקאמרי קמו וצרחו. מה שקורה עכשיו הרבה יותר גרוע. כשהשלטון מתערב ביצירה מסוימת הוא רק מגדיל את תשומת הלב אליה ויותר אנשים יראו אותה. מותר למירי רגב כשרת התרבות לחשוב שמשהו ספציפי יכול לפגוע ולא נכון, היא יכולה להתערב, אני חושב שזכותו של השלטון להתערב בדברים לא ראויים, אבל לא להגיד 'זה יירד', 'זה יעלה'. מותר לשלטון להגיד את דעתו, אבל בתכנים תרבותיים אסור לו להתערב".

"הכי חשוב במקצוע הזה - להילחם באגו. כי המקצוע הזה כולו אגו. כרופא אני מדבר איתך עכשיו. תפתח בטן של שחקן, תראה אלף אנשים קטנים מוחאים לו כפיים. שחקן שומע כל הזמן מחיאות כפיים. זה חשוב להילחם באגו. נלחמתי באגו הרבה, אבל לא מעכתי אותו. מה זה להילחם באגו? להתעלם ממנו. אני את המקצוע הזה הבנתי מהר מאוד. חטפתי הרבה סטירות. זה לא שבאה לי פתאום הצלחה מסחררת והאגו עלה לי ולא ידעתי מה לעשות. זה לא קרה. נלחמתי מלחמת עולם על כל דבר, על התיאטרון, על הסטנד אפ. אני לא יכול להתנפח על אף אחד. זה חשוב להילחם באגו, הוא אסון לכל שחקן. הוא מוביל לשיקול דעת לא נכון".

שיחקת בתפקיד הראשי בהצגה "סאלח שבתי" בתיאטרון השעה הישראלי. גם על הסרט המקורי וגם על גלגולים שונים של גרסותיו הבימתיות היו ביקורות על הדמויות הסטריאוטיפיות הנלעגות שם.

"כל הקולנוע זה סטריאוטיפים. כל המזרחים והאשכנזים בקולנוע. אני חושב שזה חייב להיות ככה. טבעי שזה יקרה. ההצגה הזאת רצה בבתי ספר. הייתי רוצה לעשות את התפקיד הזה של סלאח שבתי גם בתיאטרון".

במה אתה אוהב לצפות? ומה אתה חולם עוד לשחק בטלוויזיה?

"אני אוהב לצפות בערוצי המדע, בערוצי ההיסטוריה, בערוץ 8. אוהב לצפות בתכניות טבע בלילה, בבעלי חיים, בחיים באלסקה. אני בא וצולל אל הנוף ואל החיות. ואני מאוד מאוד רוצה לעשות סיטקום. עדיין לא יצא לי לעשות. אני קומיקאי ואף פעם לא עשיתי סיטקום. נקווה שייצא".

"מתן יאיר, הבמאי של הסרט 'פיגומים', הוא מבריק. הסיפור האנושי מצוין. השחקנים נפלאים. זה סרט איכותי מאוד".

למה לא עשית הרבה קולנוע?

"אני עובד עכשיו על משהו מרתק עם יוסי סידר, שהוא חנוך לוין של הקולנוע. אני חתום על הסכם סודיות אז לא יכול לפרט. הציעו לי הרבה דברים. הייתי חתום בסדרה 'זגורי אימפריה' לתפקיד הראשי. הייתי אמור לשחק בתפקיד הראשי בסרט 'גט'. זה תמיד לא קורה בגללי. הם רצו אותי. אבל שיקול הדעת שלי לא היה נכון. במקביל ל'זגורי' היתה את התכנית שלי עם וילוז'ני בערוץ הראשון. אבל זו לא חרטה, מה שצריך לעבור עוברים. זה היה שיקול דעת לא נכון".

"הצער הגדול ביותר הוא על אבי שנפטר בפתאומיות. הוא השקיע בי, נתן לי, דחף אותי ובסוף יצא שלא ראה אותי בשום צורה. והמוות של אחי היקר לפני 3 שנים. הוא הלך לעולמו בגיל מאוד צעיר, 54. כשזה קרה הייתי בחזרות של ההצגה 'הקמצן'. הוא גסס ואף אחד לא ידע מזה. לא דיברתי ולא סיפרתי לאף אחד כלום. אני חושב שלא צריך להעמיס על במאי כשאני עובר תקופה. וגם ביומיום, כל דבר קטן וסתמי יכול לצער אותי. עוד צער שיש לי נשירה. אני מדמיין את עצמי איך הייתי לו היה לי שיער".

בשבוע שעבר היה דיבור על חבר כנסת אחד, שנחשד בהשתלת שיער.

"איזה דוחה זה, וואי וואי. זה אחד הדברים הכי דוחים, שבנאדם עושה מקרמה בראש. כל מיני סריגות. זה כל כך פאתטי".

"ברוך השם, עכשיו תפסת אותי כשהכנתי שולחן שבת למחר. איזה כיף זה קידוש. איזה כיף זה שבת. אני התחזקתי רק בשנים האחרונות, אבל זה לא משהו שהיה זר לי, קידוש".

לפני כחצי שנה דווח ב"ידיעות אחרונות" כי כהן תקף את השחקנית רובי פורת שובל, בסיום ההצגה "הצמה של אבא", שהתקיימה מול קהל חיילי צה"ל. גורם בתיאטרון סיפר כי לאחר ההשתחוויה, השחקנית הודתה לקהל ונטען כי בחדר ההלבשה כהן צעק לעברה: "שלא תעזי בחיים לקחת את הכבוד שלי בהשתחוויה. אני רוצה את הכבוד שלי וזו ההצגה שלי ואף אחד פה לא ידבר בלי רשותי. את על ה**ן שלי. רק אני קובע כאן", וגורם אחר העיד כי פורת שובל היתה "המומה והיו דמעות בעיניה". לאחר מכן, על פי הפרסום, פורת שובל התלוננה בפני הנהלת הבימה, שערכה לכהן שיחה והוא חויב להתנצל בפני פורת שובל. כהן מסרב להתייחס למקרה. "עזוב, אני לא רוצה להתייחס לזה, לא רוצה לדבר על זה", אומר כהן. "הכל בסדר, אנחנו עובדים ביחד, הכל טוב. אנחנו עדיין בהצגה ביחד".

כהן שיחק בסרט "הבלתי רשמיים" של הבמאי אלירן מלכה, המתאר את סיפור הקמת מפלגת ש"ס. לכהן יש הרבה ביקורת על המפלגה. "ש"ס זו אכזבה גדולה. היא היתה אמורה להיות תנועה חברתית והיא לא תנועה חברתית. היא לא מגשימה את הייעוד שלה. היא לא קרובה לשם".

במשך שנים רבות, יעקב כהן מדבב את הבובה 'תקע' מתשדירי חברת החשמל.

האם אתה יכול לאשר לנו רשמית שתקע ושקע הם זוג גאה כפי שסבורים רבים?

"זה אתה אמרת, מה אני יודע? אני לא יודע אחי, אני עכשיו שומע את זה פעם ראשונה. רגע, שכחתי את מי אני מדבב, את שקע או תקע?"

אתה מדבב את תקע.

"אני עושה את השחור?"

אתה האקטיבי.

"אני כבר לא זוכר מי אני, בלבלת אותי עכשיו".

יפה שהקמתם משפחה, בזמן שזוגות גאים רבים סובלים מאפליה מצד המדינה בניסיון להפוך להורים.

"זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה!".

מה דעתך על המחאה נגד יוקר המחיה?

"מצדי שתהיה מחאה ענקית. מה זה היוקר הזה? אנשים לא יכולים לחיות. אנשים בקושי שורדים, מסכנים. אנשים בקושי חיים, בקושי אוכלים לחם. יוקר המחיה פה הוא מטורף. אתה רואה שבכל מיני מקומות בעולם המצרכים הם זולים, ופה הכל יקר. דווקא אצלנו, כשאנחנו תמיד חושבים על הצד השני ועל האחר ועל לעזור, כך נהיינו? מה קרה?".