לפני שבוע, שלוות החג של זואי קאזאן הופרה בידי צייצן לא מנומס, שמתח בטוויטר ביקורת על הופעתה ב"הבלדה של בסטר סקראגס" של האחים כהן, שעלה לאחרונה בנטפליקס. "התצוגה שלה מתסכלת לצפייה" כתב אותו פלוני אלמוני על העבודה של השחקנית, המככבת כזכור בפרק החמישי והיפהפה של הסרט האפיזודי, וכדי להעצים את השיימינג, טרח גם לתייג אותה. היא לא שתקה לנוכח הנוטיפיקציה, וענתה בזעם - "הנה דוגמה מתי לא צריך לתייג. אני לא מסעדה, ולא צריך לעניין אותי שמנה היתה מלוחה מדי לטעמך".
דבריה של קאזאן גררו שלל ציוצי תמיכה בה, וגם התנצלות מצד מי שתייג אותה מלכתחילה, ואז היא מחקה את התגובה הראשונית שלה וכתבה - "אני חושבת שכולנו למדנו משהו, ולהבא בואו ננסה לא לנצל את הרשת כדי להגיד דברים שיהיה זה גס/א-סוציאלי להגיד אותם למישהו בפנים, אוקיי?". כל זה היה פרק נוסף בסדרה מתמשכת של עימותים וירטואלים בין אושיות מעולם הבידור לצייצנים מן היישוב, וגם המחשה טובה לאופייה של הכוכבת, שאף פעם לא מוכנה לעמוד בחיבוק ידיים מול עוולות למיניהן, ותמיד מקפידה להביע את עמדתה הנחרצת באמצעים השונים העומדים לרשותה - כשחקנית, כתסריטאית וכצייצנית.
מכל אלה, אנחנו רגילים לראות את קאזאן בעיקר כשחקנית - לא רק אצל האחים כהן, אלא גם למשל ב"חולי אהבה", מן הלהיטים הרומנטיים הגדולים של השנים האחרונות, וגם ב"רובי ספרקס", אותו גם כתבה, ובו הופיעה בצד בן זוגה פול דאנו, שחקן בעצמו, שבין השאר כיכב ב"זה ייגמר בדם" וגילם את בריאן ווילסון ב"אהבה וחסד".
השניים כתבו יחד גם את "תמונה משפחתית", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, תשעה חודשים לאחר שערך את הקרנת הבכורה האירופאית שלו במסגרת פסטיבל קאן, בו פתח את מסגרת הצד "שבוע המבקרים". הפעם, לראשונה, דאנו גם ביים את הסרט, והשניים החליטו שלא להופיע בו, והשאירו את הבמה לצוות מכובד ביותר של שחקנים ושחקניות, בראשם ג'ייק ג'ילנהול וקארי מאליגן.
"הרבה יותר מעניין בעיני לשחק בסרטים שלא כתבתי", היא אומרת לוואלה תרבות בריאיון המתקיים לאחר הפרמיירה בריביירה. "כשאני מקבלת טקסט של מישהו אחר, כל אחד מאיתנו צריך ללכת לקראת השני, ובסופו של התהליך אנחנו נפגשים באמצע. כשאני מוציאה לפועל טקסט שכתבתי בעצמי, אין את המפגש הזה, והעבודה פחות מעניינת וכיפית. חוץ מזה, אני לא אוהבת לחבוש כמה כובעים בעת ובעונה אחת. עשיתי את זה ב'רובי ספרקס' אבל אני מעדיפה לא לעשות זאת יותר, ולכן הפעם נשארתי מאחורי המצלמה".
"תמונה משפחתית" נקרא במקור "Wildlife", כשם ספרו של ריצ'רד פורד עליו הוא מבוסס. הסרט נראה כמו גרסה קולנועית לציור של אדוארד הופר, מתרחש במונטנה של שנות השישים ומוצג לנו מנקודת מבטו של נער, העד לדרמות במשפחתו הענייה. אביו המובטל, בגילומו של ג'ילנהול, עוזב את הבית כדי להצטרף למשלחת היוצאת לכבות שריפה שמשתוללת בקרבת מקום. האם, אותה משחקת מאליגן המצוינת באחת מהופעותיה הטובות עד כה, מנצלת את היעדרו כדי לנסות להשתחרר סוף כל סוף מן הקיום המחניק שלה כעקרת בית, ובין השאר גם מתחילה לנהל רומן.
"התחברתי למקור הספרותי בגלל הדרך בה הוא מציג את הדמות הנשית", אומרת קאזאן. "היא מנסה לשנות את החיים שלה, אבל לא כל כך יודעת איך וגם אין לה את הכלים המתאימים לזה. חלק מהבחירות שלה יכולות להיראות כגחמות, חלק מהמעשים שלה עלולים להיתפס כלא מוסריים - אך הספר לא שופט אותה. התרבות הפופולרית והחברה הרגילו אותנו לצפות מנשים, בעיקר אם הן נשות משפחה או אמהות, להתנהגות מושלמת וחסרת דופי. כאן, אין את כל זה, ואין ציפייה שהיא תתיישר לפי איזשהו תפיסה של איך אישה צריכה להתנהג. מותר לה לטעות, מותר לה לאבד שליטה. יש כאן הבנה שסוף כל סוף נפתחה בפניה דלת, והיא מנסה לנצל זאת רגע לפני שהיא תיסגר בפניה שוב. בדרך כלל, נוטים להציג נשים כאלה כקרות, קשות ומסובכות, אבל פה יש הרבה אמפטיה כלפיה".
קאזאן מספרת כי דאנו כתב בעצמו את הגרסה הראשונה של התסריט, ואיך לומר זאת בעדינות - לא היתה ברירה אלא לכתוב אותה מחדש. "אחרי שקראתי ואמרתי לו את האמת, היתה בינינו מתיחות במשך ארבעים דקות, אבל לא יותר מכך. המזל הוא שאף אחד מאיתנו לא אוהב לריב", היא אומרת. "הוא עשה עבודה יפהפייה, אבל זה לא היה תסריט, ואמרתי לו שיש לי יותר מדי הערות, אז במקום לשבת ולעבור איתו משפט- משפט, מה שייקח נצח, אני פשוט אשכתב את זה".
אז בואי תתני שיעור מקוצר בתסריטאות - מה היתה הבעיה? למה "זה לא היה תסריט"?
"אני חושבת שתסריט אמור לאפשר לאדם שמדפדף בו לקרוא לך את המחשבות. הוא צריך לעזור לו לראות את מה שאתה רואה בסיפור ולהבין את הדמויות ואת מהלכי העלילה. אתה בעצם משדר לו את הסרט כפי שאתה רואה אותו בראשך. בגרסה הראשונה של פול לא היה את זה - לא היה את המפתח שיוצר את הקשר הטלפתי הזה בין הטקסט ובין מי שקורא אותו".
בסופו של דבר, עד כמה הגרסה הסופית שונה מהגרסה הראשונה של התסריט ועד כמה היא שונה מן הספר?
"בכנות, אני כבר לא זוכרת מי כתב מה. יש דברים שהייתי בטוחה שבאו מהספר, ועכשיו אני כבר לא מוצאת אותם בתוכו".
כמי שהיא גם שחקנית וגם תסריטאית, אם שולחים לך תסריט ומציעים לך תפקיד בו, את מנתחת אותו בצורה ביקורתית יותר?
"להפך, אני סלחנית, כי אני יודעת כמה קשה לכתוב תסריט מוצלח".
את כל זה יודעת קאזאן גם בזכות הבית בו גדלה. אביה ניקולס הוא תסריטאי, שבין השאר היה מועמד לאוסקר על "תהפוכות הגורל", אמה רובין סוויקורד עיבדה בין השאר את "נשים קטנות" ואת "מטילדה", והייחוס החשוב מכולם הוא סבה - לא אחר מאשר איליה קאזאן, מגדולי הבמאים ההוליוודיים בכל הזמנים, ומי שחתום על "חשמלית ושמה תשוקה", "חופי הכרך", "זוהר בדשא", "קדמת עדן" ועוד, וזכה בשני אוסקרים - אחד מהם למפעל חיים.
"כילדה, בכלל לא ידעתי שסבא שלי הוא במאי חשוב. ידעתי רק שהוא סבא שלי, והוא היה סבא נהדר", אומרת נכדתו. "רק בנעוריי התחלתי לראות סרטים שלו. הוא מת כשהייתי בת עשרים, וכשאני צופה כיום בסרטיו, אני מרגישה שהוא צופה בהם איתי וזה מנחם אותי וממלא את החלל שהותיר. אני אוהבת את הקולנוע שלו, אבל לא מרגישה שום בעלות עליו. הסרטים האלה שייכים לי בדיוק כמו לכל אחד אחר. האהוב עליי הוא 'זוהר בדשא'. אני חושבת שהדמות שנטלי ווד מגלמת שם מזכירה את הדמות של קארי מליגן ב'תמונה משפחתית'. שתיהן נשים שהחברה מצפה מהן להתנהג לפי נורמות מסוימות, והן מנסות למצוא את הזהות האמיתית שלהן ולא את זו שכפו עליהן".
תמיד רצית להיות בעולם הקולנוע?
"רציתי להיות סופרת או משוררת, וכשגיליתי את עולם המשחק אמרתי לעצמי שאני צריכה להתמקצע בזה והפסקתי לכתוב, לפני שחזרתי לכך דרך הכתיבה התסריטאית. אם הייתי עובדת במשהו שבכלל לא קשור לעולמות האלה, אני מניחה שהייתי מורה או פסיכולוגית".
מה את אוהבת לעשות חוץ מלכתוב סרטים או לשחק בהם?
"אני אוהבת להקשיב לפודקאסטים. אני כל יום מקשיבה לזה של הניו יורק טיימס. בדיוק הבוקר שמעתי בו משהו מעניין, על נהגי המוניות בניו יורק שהשקיעו הון תועפות ברכישת זיכיון מתוך אמונה שבסופו של דבר זה ישתלם להם ובגדול, אבל עכשיו פושטים רגל בגלל אובר. זה סמל מושלם להתנפצות החלום האמריקאי".
גם הסרט הזה עוסק בכך במידה מסוימת, לא?
"אני חושבת שכל העניין של החלום האמריקאי מוטבע עמוקות ב-DNA של הסיפור, אי אפשר לחמוק מזה. אמנם הסיפור מתרחש בשנות השישים, אבל הגיבור שמגלם ג'ייק ג'ילנהול הוא בדיוק כמו נהגי המונית בניו יורק של ימינו: אדם שאמרו לו שבאמריקה כל אחד יכול להתחיל בקטן ולהצליח בגדול, אבל שום דבר מזה לא קרה, וההבטחה שהבטיחו התפוצצה לו בפנים".
