שלושה חודשים לפני הבחירות - וגרוע מהבחירות: הפריימריז שבאופק - כל יום הוא דרמה פוליטית בפוטנציה, עם פירוק ופיצול אפשרי של מפלגה או הדחת שותף פוליטי בשידור חי. יריביו של ראש הממשלה, או מועמדי קצה הזקוקים נואשות לתשומת לב, נדרשים לגימיקים ורעש בשביל לכבוש את הכותרות הראשיות. נתניהו אינו זקוק לדבר בשביל לקבל תשומת לב: כראש ממשלה עם מערך דוברות משומן, הוא יכול למסור את דבריו לציבור בכל עת שירצה בכך ובכל כלי תקשורת מוביל. לא פעם נתניהו מדלג על השלב הזה ופונה אל בוחריו ישירות ברשתות החברתיות, וכך עשה גם לאחרונה עם משל "היד הכרותה" שלו.
לכן, ההודעה על הצהרה דרמטית שימסור נתניהו, דקות ספורות לאחר פתיחת מהדורות החדשות, הביאה למסקנה שצפוי כאן באמת דבר יוצא דופן: מפץ פוליטי? התפטרות? יציאה למלחמה? ויתור על השימוע אצל היועץ המשפטי? שלום במזרח התיכון? נתניהו לא מסר דבר לעיתונאים, ואף מנע מהם גישה לסיקור האירוע. ממילא ראש הממשלה כמעט ואינו מקיים מסיבות עיתונאים ומתראיין לעתים רחוקות אפילו יותר, אך הפעם התקשורת כלל לא הורשתה לנכוח במקום.
הנה לכם מפגן כוח מעט משפיל על גבם של עיתונאים: גם בלי לומר מילה, נתניהו גרם לכל הערוצים המרכזיים להקדיש לו את פתיחת המהדורה - כמו גם את שעות האקטואליה שקדמו לה, מה שהביא לכמה רגעים קומיים בערוץ עשר כשעקיבא נוביק סירב לשחק בספקולציות ויצא מהאולפן של לונדון וקירשנבאום - כשהכתבים הפוליטיים קופאים בקור הירושלמי מחוץ לביתו, חסרי מידע ומושג מדוע בעצם הם נמצאים שם. אבל בכל זאת: ראש ממשלה מכריז שייתן הצהרה דרמטית. זה לא דבר שאפשר להתייחס אליו בקלות ראש.
אלא שהעיתונאים, למודי ספינים ועייפים מהצגות, לא אהבו את התרגיל הזה בכלל - והשיבו מלחמה שערה. בכל המהדורות המרכזיות התייחסו כבר בפתח המהדורות בספקנות ל"דרמטיות" של האירוע. ואמנם, מי שציפה למבול דרמטי, גשם ברכה או ים של דמעות - קיבל בקושי את הטיפות שנזלו שוב ושוב מהתקרה לאורך נאומו של נתניהו. כנראה שאפילו השמיים בוכים על תיק 4000.
מרגע שנחשף שההר הדרמטי הוליד עכבר מוזר, שמדובר בטענה על כך שבקשתו של נתניהו לעימות סורבה - אי אפשר היה לפספס את האכזבה הגלויה של מי שהוקפץ לשווא ואת האוויר יוצא לאט לאט מהבלון. אם לעשות פראפראזה על משפט שנתניהו אמר לאחרונה: "מישהו יכול להחזיר לכם את הזמן שבוזבז?".
הדריכות באולפנים חזרה אל ראש הממשלה כבומרנג: מהר מאוד הטענות שלו נותחו ביעילות וממגוון זוויות, על ידי עיתונאים מתחומים שונים שהגיעו מוכנים לאירוע דרמטי הרבה יותר. הכתבים עשו את עבודתם והביאו את העובדות שמאחורי הטענות, ואילו הפרשנים מסגרו את המופע של נתניהו כסיפור עצוב: אמנון אברמוביץ' כתש את האירוע, וכינה אותו מופע ציני שאינו זוכר כדוגמתו; במהדורת "כאן" מרדכי גילת הבהיר: "לא דרמה ולא חצי דרמה ולא בת-דודה של דרמה"; ובערוץ עשר - שם המהדורה הייתה ביקורתית במיוחד, מהמגישה תמר איש-שלום שהתרעמה על הפקעת דקות השידור של המהדורה ועד לכלל הפרשנים - החליטו, בצדק, לחתוך כבר אחרי ארבע דקות וחצי. כך היו צריכים לעשות גם שאר הערוצים, משהתברר שאין עוד הצדקה לגל פתוח.
וכך, התרגיל שעשה נתניהו לעיתונאים התהפך על ראשו. אמנם, ראש הממשלה הרוויח את דקות השידור שלו במלואן בקשת ורשת ובתאגיד השידור הציבורי, והרוויח בוודאי רייטינג נאה לטענות שלו - אבל קיבל יחד עם זאת סיקור שקרע אותן ומסגר אותן בזמן אמת כספין תמוה וכבזבוז זמנו וסבלנותו של הציבור. את ההפסד הזה הביא נתניהו על עצמו.