הקריירה של הקולנוען מ.נייט שאמאלאן עמוסה בכל כך הרבה דרמות וטלטלות, שהיא בעצמה היתה יכולה להיות בסיס לסרט, ואולי זה עוד יקרה. התסריטאי-במאי פרץ לראשונה בגיל 28 עם "החוש השישי", שרבים טועים לחשוב כי היה עבודת הביכורים שלו, אך למעשה נרשם כסרטו העלילתי הארוך השלישי. כך או כך, המותחן המופתי הזה יצא בדיוק לפני עשרים שנה, הכניס לפנתיאון את אחד הטוויסטים המפורסמים בתולדות הקולנוע והתגלה כהצלחה כלכלית מפלצתית: התקציב עמד על שישה מיליון דולרים בלבד, וההכנסות על קצת יותר משלוש מאות מיליון דולר.
לאחר מכן כתב וביים שאמאלאן את "בלתי שביר" המופתי גם כן, שאף הוא שבר קופות, אך פחות מקודמו, מה שניבא את מגמת הירידה בקריירה של היוצר. בהמשך לכך, "סיינס" ו"הכפר" הצליחו כלכלית, אך ספגו ביקורות פושרות עד שליליות, ואז הגיעו "הנערה במים" ו"ביום שזה יקרה", שכבר נחשבו לאסונות של ממש. באותו שלב, בתחילת העשור הנוכחי, הקריירה שלו נראתה מתה כמו הדמות שגילם ברוס וויליס ב"החוש השישי". שני סרטיו הבאים, "איירבנדר" ו"העולם שאחרי", כבר הפכו אותו רשמית לבדיחה בתעשייה, אבל אז הגיע סחרור נוסף ברכבת ההרים של חייו המקצועיים, והוא התקמבק בענק.
זה קרה בזכות "הביקור" המצוין, אותו הצליח שאמאלאן להפיק רק כי מישכן את ביתו, וכך גייס חמישה מיליון דולרים להפיק אותו בעצמו. בכך לא תמו צרותיו, שכן אף אולפן גדול לא רצה להפיצו, עד שהגיע מפיק צעיר בשם ג'ייסון בלום, מי שהפך מאז לאחד הכוחות החמים בהוליווד וחתום גם על להיטים בסדר הגודל של "תברח", ולקח אותו תחת כנפיו. התוצאה: הסרט דל התקציב הכניס לפני שלוש שנים כמעט מאה מיליון דולרים ברחבי העולם, קיבל ביקורות טובות למדי והחזיר את הקולנוען המוכשר למרכז הזירה.
שאמאלאן ניצל את המומנטום של "הביקור", וכתב-הפיק-ביים לפני שנתיים את "ספליט", גם הוא מותחן אימה דל תקציב. הפעם, הרווח היה גדול עוד יותר: תקציב של תשעה מיליון דולרים, הכנסות של 278 מיליון דולרים. וכך, הגענו לחגיגות העשרים ל"החוש השישי" כשהקולנוען שוב יושב על משבצת התרנגול שמטיל ביצי זהב.
"ספליט", כזכור, התגלה בסופו כהמשכון ל"בלתי שביר", ואז התברר כי הם שני פרקים ראשונים בטרילוגיה. בסוף השבוע האחרון, עלה בארץ וברחבי העולם הסרט שסוגר אותה - "מיסטר גלאס", וגם הוא, כיאה לרצף ההצלחות של שאמאלאן, מרסק קופות, אם כי הביקורות מאוד שנויות במחלוקת.
הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיה מכנס בין מסדרונותיו של מוסד סגור את כל הדמויות המרכזיות שכיכבו בשני הסרטים הראשונים: סמואל ל.ג'קסון שוב מגלם את הארכי-נבל בשמו נקרא הסרט, ברוס וויליס שוב מגלם את גיבור העל הבלתי שביר שעומד מולו, ובצד שניהם מככבת גם הדמות שהתגלתה לראשונה בספליט - צעיר בגילומו של ג'יימס מ'קאבוי, שיש לו לא פחות מ-24 זהויות, ואחת מהן הרסנית במיוחד.
לשלושת אלה מצטרפת דמות חדשה, פסיכיאטרית אותה מגלמת שרה פולסון הנפלאה. כרגיל אצל שאמאלאן, גם כאן העלילה מלאת תפניות ותגליות, כך שעדיף לא להרחיב את הדיבור על המצטרפת הטרייה, או בכלל על מהלכי העלילה.
על ההפצה והשיווק של הסרט אמונים אולפני דיסני, אבל כספי ההפקה שוב יצאו מכיסו של שאמאלאן. "הסיכון הכספי כל כך מפחיד, שאני לא ישן טוב בלילות בזמן האחרון", מודה שאמאלאן בריאיון לוואלה! תרבות לרגל הפצת הסרט. "אני כמו בעל מסעדה. אני לא סתם מבשל או ממלצר, אלא דואג להכל. מצד אחד זה מלחיץ, מצד אחר - זה נותן לי חופש מוחלט. ברגע שאתה לוקח כסף מהאולפנים, יש להם זכות להתערב לך. זו זכות חוקית, אבל גם מוסרית: זה הכסף שלהם, אז מותר להם להגיד שהם לא רוצים שתראה קטע בו פוגעים בקשישה או אוכלים בחורה, למשל. כשאני עושה סרט בכסף שלי, זכותי המלאה לעשות מה שרק ארצה, וזה מאוד משחרר".
"מיסטר גלאס" עלה 20 מיליון דולר - גרושים יחסית לרוב שוברי הקופות ההוליוודיים בימינו. מגוחך גם להיזכר ש"החוש השישי" עלה רק שישה מיליון דולרים, אחד לכל חוש.
"ואם היו לי עוד עשרה מיליון דולרים, הוא לא היה הופך לסרט טוב יותר. להפך: יכול להיות שהוא היה פחות אפקטיבי. העצה שלי לקולנוענים: לא משנה מה הסרט שלכם, תחשבו מה התקציב המינימלי בו אפשר לעשות את הפרויקט, ותפיקו אותו בסכום הזה בדיוק".
עוד מעט תעלה לאוויר גרסה חדשה של "אזור הדמדומים". נראה יש קווי דמיון בין העבודות שלך וסדרת הפולחן הזו. עד כמה היא השפיעה עליך?
"וואו, מאוד, בדיוק בגלל שגם הם פעלו בתקציב מוגבל, אז הכל בסדרה הזו התבסס על רעיונות - ורעיונות מבריקים; עד כדי כך, שאני לא חושב שהם היו זקוקים לתקציב גדול יותר. הפרק האהוב עליי הוא בכיכובו של ברגיס מרדית', ומתאר אדם שרוצה רק דבר אחד - שיהיה לו מספיק זמן לקרוא את כל הספרים שבעולם; ואז, כשהעולם נחרב ורק הוא שורד, ונראה שהחלום שלו יתגשם, נשברות לו המשקפיים".
שאמאלאן נולד בהודו, אך היגר לארצות הברית כבר בגיל שישה שבועות, וגדל בפנסילבניה, בה הוא מתגורר עד היום. לדבריו, העניין שלו בעל-טבעי נובע גם כתוצאה משורשיו: "התרבות ההודית מאמינה שיש דברים מעבר למה שאנחנו רואים ויודעים, ובהשראתה גם אני מאמין בכך", אומר הבמאי, בריאיון המתקיים במלון לונדוני עם קבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה.
למרות שסרטיו נוטים לגלוש לצד האפל, הבמאי עצמו אדם חביב ואדיב ביותר. בשלב מסוים של הריאיון הוא חושש שמא העליב אותי, ומניח עליו את ידיי כדי לוודא שהכל טוב. זה קורה כשאני שואל אותו על התדמית שלו כמלך הטוויסטים, ותוהה האם הדיון בנושא כבר מעייף אותו, כמו גם הציפיה מכך שיצליח להפתיע כל פעם מחדש.
"זה מעייף אותי רק כשמעלים את הנושא", הוא אומר, ומיד מתנצל - "אני לא בא אליך בטענה אישית, כמובן. אני רק מנסה להבהיר שמבחינתי, בתהליך הכתיבה שלי, כל העניין הזה של הטוויסטים בכלל לא נמצא על סדר היום. אני לא חושב על זה ככה. העניין הוא שאני תמיד מצמיד את נקודת המבט של הקהל לזו של הגיבורים. אנחנו יודעים את מה שהם יודעים, והם מגלים את מה שאנחנו מגלים. אם הסיפור הוא בית, אז הצופים אצלי מגלים שהם היו רק בחדר מסוים שלו, ושעכשיו הגיע הזמן לראות גם מה קורה בחדרים האחרים. כלומר, אני לא מחפש לשתול טוויסטים, זה משהו שנובע מתוך המבנה הנרטיבי בו אני משתמש".
כשעולה לך רעיון מקורי, כמו למשל זה של "החוש השישי", ואתה מתלהב ממנו, איך אתה מוודא שהוא באמת רעיון טוב, ולא רק בעיניך?
"אני לא אוהב לספר לאנשים על רעיונות. הם נשמעים כל כך טוב בראש שלך, אבל ברגע שאתה מוציא אותם החוצה, כל הקסם נעלם. אם הייתי בא למישהו ואומר 'יש לי רעיון לסרט על ילד שרואה אנשים מתים', פתאום זה לא היה נשמע לי כל כך מבריק. עוד בעיה: אם אספר לך על רעיון שלי, אקדיש יותר מדי מחשבה לתגובה שלך. האם הגבת? איך הגבת? זו תחושה מסרסת, שנותנת לאדם שמולך הרבה יותר מדי כוח. מאיה אנג'לו, אם אני לא טועה, היתה הולכת למלון וכותבת ואז חוזרת הביתה וקוראת את מה שכתבה לבעלה, והחוק היה שאסור לו להגיד כלום או להגיב בשום צורה. היא לא רצתה את התגובה שלו, אלא רק לראות איך היא מרגישה כלפי הטקסט בקול רם למישהו שאכפת לה ממנו".
שרה פולסון אמרה שבזמן הצילומים, אתה רציני עד מאוד.
"נכון, אני לא מתבדח לרגע. אני יודע בדיוק מה אני רוצה ונותן הרבה הוראות מהרבה סוגים, עם לוח זמנים מדויק. אני גם צמוד עד מאוד לתסריט, ולא משנה כמעט כלום. אבל זה לא שאני מרושע או משהו, חלילה. אני פשוט מאוד לא קליל".
הקטע הכי בלתי נשכח של שאמאלאן
ב"מיסטר גלאס", כמו בסרטים אחרים פרי עטך, יש הופעת אורח קצרה שלך. למה אתה עושה זאת? קריצה להיצ'קוק, שגם היה נוהג להגיח לסרטיו?
"זה בגלל שאני בחור הודי צנום עם שיער מתולתל, וקשה לחשוב על דמות שאתאים לגלם אותה, אז המקסימום שאפשר זה לדחוף אותי לכל מיני תפקידים קטנטנים, כמו מוכר בחנות שהגיבורים קונים בה או דברים כאלה".
מה שכן, ראיתי את "בלתי שביר" שוב בשבוע שעבר, והוא הזכיר לי את היצ'קוק באיכויות שלו.
"היצ'קוק זה הבית ספר שלי, כמובן. הטכניקה שלו, איך שהוא חושב על הכל מראש, הקריצות שלו, השובבות, הדרך בה הוא בונה מתח - כל אלה הם מורי דרך בשבילי".
אמרת שקושיה אחת במרכז כל סרטי הטרילוגיה - המחשבה שבכל אדם על פני כדור הארץ טמון משהו מדהים ועילאי, והשאלה איך זה שהדבר לא בא לידי ביטוי, ומה עוצר אותנו מלהיות גיבורי-על. האם בגלל זה אתה כל כך אוהב NBA, שהרי זה בדיוק המקום בו אנשים בשר ודם מגלים יכולות על-אנושיות?
"שאלה יפה...אני מת על NBA, זה נכון, ובעיקר על הסיקסרס, אבל זה בגלל שאני משחק כדורסל מגיל צעיר ואני מאוד אוהב את זה".
שרה פולסון אמרה שהסרט שהכי פחדה ממנו היה "מגרש השדים". מה הסרט שהכי הפחיד אותך?
"אותו דבר, 'מגרש השדים'. ההורים שלי בחיים לא היו מרשים לי לראות אותו, אבל היתה פעם שהדודים שלי שמרו עליי ונתנו לי לצפות בו. מרוב שפחדתי אחר כך, ישנתי עם ההורים שלי במשך שלושה שבועות באותה מיטה".
בן כמה היית?
"24. סתם...בן 11".
