מי שצריכה לזכות בעונה הזאת של הכוכב הבא זאת מאיה בוסקילה. חד וחלק. כמובן בגלל האיכויות שלה, אבל גם כי זה יהיה קלוז'ר יפה - לדור שלם של אמנים שפרץ יחד לפני כ-15 שנה ולא ממש מצא את דרכו, ולקבוצה של אמנים (בעיקר זמרות, אבל לא רק) שרצתה לעשות סול ישראלי אבל אף פעם לא קיבלה ממש מקום.
החלק הכי מוזר בדינמיקה בין השופטים הוא השלב שבו הם צריכים להגיב לביצועים של בוסקילה. מילא סטטיק ובן אל, שאין להם מה ללמד אותה, אבל שימו לב להראל סקעת, קרן פלס ושירי מימון - זה אמנם כבר דובר אבל חשוב להזכיר זאת: הם ובוסקילה פחות או יותר בני אותו מחזור במוזיקה הישראלית (מימון ובוסקילה פרצו בשנת 2003, סקעת ופלס קצת אחר כך).
בוסקילה נחשבה אז הבטחה גדולה עם "יש בלבי כינור", "סיפור מכור" ו"הלב", אבל כמה דברים לא הלכו בדיוק לפי התוכנית. מזלם של שלושת שופטיה לא היה הרבה יותר טוב: כולם פרצו עם אלבומי בכורה מצליחים מאוד, אך רובם לא הצליחו לשחזר את ההישג הזה. ולא רק הם: הדור של רימון וכוכב נולד, שלפחות מבחינת שנות פעילות בוסקילה היא לגמרי חלק ממנו, לא הגשים את ההבטחה המוזיקלית. מי ששרד - עושה זאת בטלוויזיה או בצד. כשסקעת שופט את מאיה בוסקילה, אולי עובר לו בראש שבחילופי נסיבות קצת אחרים של הגורל, כל אחד מהם היה יכול לשבת בכסאו של השני.
אבל המקרה של שירי מימון מעניין יותר בהשוואה לבוסקילה: שתי זמרות שגדלו על זמרות סול גדולות, ז'אנר שבארץ אף פעם לא ממש כיבדו כי הוא לא מתמיין לדיכוטומיה המטופשת של מזרח ומערב. יש עוד כאלה שצפו שבריאליטי לאורך השנים, מעטים שרדו כאמנים בעצמם.
הכוכב הבא עושה חסד למאיה בוסקילה, מזכיר שוב שיש לה יכולות מטורפות, שעם קצת מזל היא הייתה הופכת להיות זמרת משמעותית יותר. לכן היא חייבת לזכות, בשביל התיקון: תיקון לה, תיקון למחזור ותיקון לז'אנר. אם היא לא תזכה, נצעק שהסיפור כזה מכור.
