זה נשמע היום כמו תרחיש מופרך מעידן שנשכח, אבל פעם יכולתם לשמוע אנשים שרים בטלוויזיה מבלי להתחרות אחד בשני, ואפילו שירים קצת ישנים מפעם, או שירים חדשים ולא תמיד גם מוכרים, או בשילובים ועיבודים מיוחדים.
התקשורת תפסה את עצמה פעם כבית ליצירה הישראלית, וגידי גוב, זמר בעצמו ויוצא "זהו זה", שילב באופן טבעי בין שני העולמות. "לילה גוב" שלו, על תניניה, זכורה לטוב בשל לא מעט סיבות, אבל נותרה בפולקלור הישראלי בעיקר בזכות המוזיקה: הביצוע הסוגר של כל תכנית, על פי רוב דואט בין גוב לבין אמן אחר לשיר של אמן שלישי, הפך לפינה אהובה, שגם הולידה שני אוספים (שכוללים יחד חמישה דיסקים) ומספר נאה של ביצועים לפנתאון שזכורים גם בזכות עצמם.
עקבו אחרינו גם באינסטגרם
גוב היה אז בגיל העמידה של הרוקנרול, כוכב מבוסס ומוערך שניצל את הבמה כדי לחגוג שירים של הדור מעליו (למשל שלישיית גשר הירקון, הגשש החיוור, התרנגולים ובעיקר אריק איינשטיין ושלום חנוך, שרבים משיריהם מעטרים את האוספים), ולארח כוכבים עולים כמו דנה ברגר ומיקה קרני. היום גוב וחבריו הם זקני השבט, את הצעירים המבטיחים החליפו אחרים, חלק ממבצעי השירים המקוריים או מחבריהם כבר אינם איתנו. גם ערוץ 2, כמובן, כבר התפצל והתמזג, ו"לילה גוב" הוא מושג נוסטלגי לדור שצפה בעולם טלוויזיוני אחר לחלוטין.
ואמנם, ההופעה אתמול בהיכל התרבות בתל אביב, השנייה מתוך צמד הופעות חגיגיות לכבוד "לילה גוב", הרגישה כמו ערב נוסטלגי במיוחד. העיבודים האייקוניים מהתוכנית שוחזרו אחד לאחד, וסרטוני וידאו שהוקרנו מאחורי הלהקה הציגו שוב ושוב את הזמרים לצד תמונותיהם מלפני 25 שנה. אכן, "עליי וגם עלייך רואים את השנים".
גוב איש מצחיק ומודע לעצמו, לא ניסה להעמיד פנים שהזמן לא חלף בבדיחות ובמונולוגים וכמובן בשירים עצמם. ברוחם של הביצועים המקוריים, הוא ניסה להגיע למקסימום הנאה, ולאו דווקא מקסימום דיוק. זה היה ברור שהוא נהנה מכל רגע. כמו בתכנית, כמעט בכל שיר אירח גוב חבר או חברה שהיו שם אז, באותו גלגול:
היו שם אלון אולארצ'יק, אחד המעבדים העיקריים של התכנית; לאה שבת, עם ביצוע נפלא ל"הימים הארוכים העצובים"; אריאל זילבר שהתקבל בתשואות; מיקה קרני שכיכבה בנאמבר הקלאסי "והגשם יבוא"; רמי קליינשטיין, אף הוא מעבד קבוע בתכנית, נהנה מכל רגע; דנה ברגר החזירה את הגלגל לאחור עם "מה אכפת לציפור"; קרני פוסטל נכנסה לנעליים הבלתי אפשריות של אתי אנקרי ב"פנים אל מול פנים" ועמדה בזה בגבורה; אלי לוזון וקולו הענק שרדו טוב מאחרים את השנים שעברו, בביצועים מבריקים ל"את לי לילה" ו"איזו מדינה"; מאור כהן שב ל"אחלה עולם" בתרגום הנצחי של עלי מוהר, וקיבל את התפקיד של אהוד בנאי ב"הכל בגלל האהבה"; ומוני מושונוב ואבי קושניר, החברים מ"זהו זה", באו לעזור גם הם ואפילו שחזרו מערכון ותיק מימי קדם. כמו שאתם מתרשמים, זה היה מפגש מחזור מושקע שהתפרס על פני כמעט שלוש שעות וכ-25 נאמברים, שכמעט כולם מבוצעים עם זמרים אורחים - נתון כמעט בלתי נתפס.
כן, רוב הביצועים היו טובים, והלהקה - שכללה יותר מעשרה נגנים - הייתה משובחת. אבל איכשהו מוזיקה לא לגמרי הייתה הסיפור. גידי גוב העניק לערב אחד לקהל, המבוגר למדי בעצמו, את הניינטיז בחזרה. לפרקים זה היה זיכרון מצחיק, לעתים עצוב ולעתים מביך, ובכל מקרה זה עבד על בלוטות אחרות מאשר הופעות רגילות. במובן הזה, אני תוהה אם אנשים צעירים יותר או כאלה שלא הכירו את הביצועים המקוריים היו נהנים באותו האופן.
מעל הכל, הרגע שעשה את הערב הגיע בפתיחתו: גוב ביצע את "על קו הזינוק", גם כן ביצוע אייקוני ואולי זה המזוהה יותר מכולם על "לילה גוב", כשמאחוריו נכנסה כמו אז להקת נוער, צעירי תל אביב, לבושה בחולצות משובצות. כך גוב, לבוש שחורים ומאחוריו ילדים שרים כמו בתעמולת בחירות, זעק לתוך המיקרופון את הסיסמה שאיתה הוא רץ: "ואני מתבלבל ונופל". בכך הוא כמו הבהיר בחיוך: ערב טוב קהל נכבד, אנחנו כאן כדי לחגוג את הבלבול והנפילה. לא ננצח את הזמן שעבר, אבל דבר לא ייקח מאיתנו את מה שהשגנו.