באווירה טעונה הותנעה שלשום (ראשון) ההצגה "העבד" בתיאטרון גשר ביפו. שלשום חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, פורסמו דוחות על אנטישמיות, נאומים ננאמו ושיחות התקיימו על ההשלכות הרצחניות שיש לשנאת זרים גם בימינו. ההצגה, העוסקת בכל אלה, התקיימה כמין אקורד סיום ליום הזה. מדובר בסיבוב נוסף של המחזה, עיבוד ובימוי של יבגני אריה לקלאסיקה של יצחק בשביס זינגר, בתיאטרון גשר - ואפילו סיבוב נוסף של השחקן הראשי - ישראל (סשה) דמידוב, שגילם את הגיבור גם בהפקה המקורית.
העלילה מספרת את סיפורו של יעקב (דמידוב), יהודי שאיבד את עולמו בפרעות ת"ח-ת"ט - אחד האירועים הטראומתיים ביותר בהיסטוריה היהודית עד השואה, אשר במסגרתו טבחו קוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי ביהודים והחריבו קהילות שלמות. משפחתו וקהילתו של יעקב - קהילת יוזפוב שבפולין - חרבו אף הם בפרעות. הוא נמלט ונמכר לעבדות בכפר קטן ומשתדל לשרוד בין בני הכפר השונאים אותו ומאיימים להורגו, לבין בת האיכר שמחזיק בו, וואנדה (לנה פרייפלד, בתצוגת משחק מרשימה), שמתאהבת בו ומוכנה להתגייר כדי לחיות איתו. הקשר בין השניים לא נעלם מעיניהם של בני הכפר, דבר המוביל להסלמה ביחס כלפיו, ולשנאה להתממש באקט קיצוני.
בסופו של דבר יהודים פודים את יעקב והוא נמלט מהכפר. מאוחר יותר הוא יחזור וייקח איתו את ואנדה ויישא אותה לאישה. כדי שלא יכירו את מוצאה, היא מוצגת בקהילה היהודית החדשה אליה הם חברו כשרה - חירשת אילמת. כאן מתגלה כי שנאה לחריג אינה נחלתם של גויים בלבד, ובנות הקהילה מתייחסות בגסות ליהודיה המוזרה, כמין מראה נוראה. הצטרפותם של הפריץ הדקדנטי והאלים ואשתו לסיפור, מסבכים את העלילה פעם נוספת.
"העבד" מלא בפאתוס, כמופע דידקטי הפועל על הצופה באמצעות פטישים של תסכול ואבל. הנימה הזאת עשויה לאיים על מי שאינו מוכן להתמסר לה, אך ספק אם ניתן לדבר על הנושא הזה, בהקשר הזה, שלא בתערובת של חרדה ואימה. מוזיקה דרמטית נפלאה טוענת את הטרגדיה של ואנדה ויעקב באווירה המתאימה. גם העיצוב האמנותי המרתק משרת את העלילה: הבמה מעוצבת כך שבמרכזה ריבוע של במה נוספת - ריבוע המוקף בריצה שוב ושוב על ידי הדמויות כדי לשוות לעלילה אלמנט של מסע אפי, ולהמחיש כי הסיפור הוא נצחי, סיזיפי ולא מסתיים לעולם.
"העבד" היא חוויה עוצמתית, לא תמיד נוחה, לא תמיד קלה, אבל מאוד מרשימה. ככל שצוללים אל תוכו של המחזה, הלהקה של "גשר" העמיקה עוד לתוך האופל של הסיפור. ככלל, החוזק של המחזה התגלה לאו דווקא בתצוגות משחק בודדות - אלא בעומק האנסמבל ובשיתוף הפעולה על הבמה. לצד סצינות בשילוב שניים או שלושה שחקנים, הרגעים החזקים במחזה היו דווקא אלה שהעלו על הבמה את כל הלהקה. בחלק מן הסצינות האלה, כוריאוגרפיה מרשימה יצרה אינטנסיביות מותחת ועוצרת נשימה. יחד עם זאת, כוחו של המחזה נובע בראש ובראשונה מהתוכן של הסיפור.
הרוע של הדמויות הלא-יהודיות במחזה הוא גרוטסקי: זו תערובת קיצונית של אלימות, אדישות, סוציופתיה ובורות, המצוירת בקו גס. זהו אינו מקרה: בכך רומז לנו המחזה כי האנטישמיות אינה אלא קרקס של טירוף. רק כך יכול בשביס לנמק מה מוביל בני אדם לבצע מעשים איומים כל כך לשכניהם, ולאבד צלם אנוש.
אך הסיפור כאמור הולך צעד אחד רחוק יותר ומדגיש כי שנאה לזר, לשונה ולאחר היא נחלתה של כל קבוצה אנושית: כל קבוצה בוחרת לה חריג והופכת אותו לחשוד מיידי בצרות שלה. ובמחזה יש קשר בין שנאת השונים - לבין שנאת נשים ואלימות מינית. דיכוי ומשטור פועלים בצורות דומות, אתניות ומגדריות, לאורך הסיפור: יעקב הוא העבד שצריך להרוג, היהודי שצריך ללמד לקח ולהראות לו את מקומו בהיררכיה; ואנדה-שרה היא האישה שמנסים לאנוס, במקרה הרע, ולהכריח לפעול לפי קודים חברתיים שמבטלים אותה, במקרה הנורא פחות.
בשולי הסיפור, היצירה עוסקת כמובן באפשרות לזוגיות בין בני דתות שונים, וביחס החברה לגוונים שונים של יהדות. ואנדה-שרה מתה בסופו של הסיפור, לא לפני שהיא מטיחה את האמת בפני הקהילה היהודית על יחסה המחפיר כלפיה. כעבור 20 שנה חוזר לעיירה יעקב, ואז מתגלה כי היא אמנם נקברה מחוץ לגדר - אך מאז בית הקברות גדל, וכעת היא בתוכו. זה דימוי מצמרר של בשביס זינגר, באופן ספציפי וכללי כאחד: בטרגדיה הגדולה של העם היהודי נרצחו כמובן גם כאלה שלא דיקדקו בהלכה ואף רחוק מכך, שהרי הרוצחים לא הבדילו בין קטגוריות של יהודים ואף לא בין אלו לבין יהודים לשעבר. אבל יש כאן גם מסר אוניברסלי יותר, היפה לכל זמן: במוות כולנו שווים, מוטב שנפנים זאת בעודנו בין החיים.