כשיובל דיין עלתה סוף סוף ביום שישי האחרון על בימת היכל התרבות בתל אביב, בשמלה לבנה, יחפה, עם גיטרה קלאסית, והתחילה לנגן את הצלילים הראשונים של להיטה "לאסוף", היא התמהמהה מעט לפני שהתחילה לשיר. לרגע קצר היה נדמה שהיא מתקשה להתחיל, שאולי היא לא רוצה להתחיל כלל, שכמו אז לפני שבע שנים בחצי גמר העונה הראשונה של "דה וויס", היא תפתיע ותגיד שהיא רוצה לפרוש, שלא מתאים לה כל הסיפור הזה. היה ניכר שהיא מאוד מתרגשת. אחרי כמה שניות המחסום נחצה, דיין פתחה את ההופעה ולא הביטה שוב לאחור.
דיין היא אנומליה: כוכבת ריאליטי לשעבר שלא נוח לה באור הזרקורים, היפית באמצע היכל התרבות, אותו היא מילאה באותם צהריים לראשונה. היא פיתחה לעצמה סגנון מובחן, אישי, בכתיבה כמו גם בהגשה, לוקחת קצת מניירות משלמה ארצי ועידן חביב, מערבבת באווירה רוחניקית, ומכניסה לזה נשמה משל עצמה, קצת סלסולים וקצת דיבור-שירה. מעל הכל, היא זמרת מרגשת וכריזמטית, בעלת כישרון הגשה טבעי.
ההירתעות שלה מהוויה של כוכבת פופ היא גם כן חלק מסוד הקסם. רובו של הקהל בהיכל היה מבוגר מדיין עצמה. היא הצליחה לאורך שבע השנים האחרונות - כן, שבע שנים כבר, תנו למידע הזה לשקוע - לשכנע גם קהלים כאלה שהיא יוצרת בפני עצמה, שהיא שרה מהלב, ולא רק מתחרה צעירה מהטלוויזיה.
ככל שהמופע עבר, דיין השתחררה מהלחץ, נכנסה לאלמנט שלה, והתגלתה גם כמנחה משעשעת - מידע חשוב בהתחשב בכך שהיא חוזרת בקרוב לאותה תוכנית שממנה בקעה והפעם כמנטורית. וככל שהיא נהנתה יותר, כך גם הקהל הביע אליה יותר אהדה.
דיין נתנה במופע פחות או יותר את כל הרפרטואר: 21 שירים, כולל שתי גרסאות כיסוי. עם יד על הלב, וכמי שאוהב את השירים של דיין, זה קצת יותר מדי לאמנית עם שני אלבומים, גם אם יש לדיין - ויש לה, חד משמעית - המון להיטים. אפשר לקצץ בקלות חמישה שירים ולקבל מופע מהודק יותר ומבושל עוד טיפה. במקומם, ההופעה הייתה יכולה להרוויח מאירוח או שניים כדי לגוון (נניח, של שלומי שבת, שותף ומנטור, שהיה בקהל), וגם כדי להעניק לאירוע נופך חגיגי יותר.
תלונות בצד, הקהל היה מרוצה: עם להקה משופשפת (מיכאל הרשליקוביץ בגיטרות, אור אדרי בבס, שלומי מאיה בקלידים, שי ברוך בתופים, ספי עספורי בכינורות, עוד וגיטרה אקוסטית וגלעד דוברצקי בכלי הקשה), דיין סיפקה ביצועים טובים מאוד לשלל הלהיטים, ואפילו עלתה לקהל ב"בדיוק כמו הירח", כשהצופה התמים עידן עמדי הצטרף לשורה אחת. "ליבי ער", "לילותיי", "אל תאמר" ו"עד שתחזור" עשו היטב את העבודה.
כמה מילים לגבי שתי גרסאות הכיסוי שבוצעו לקראת סוף ההופעה. היה שם "לך אלי", שהוקדש למאיר בנאי המנוח. זאת הייתה המחשה נוספת לכוחה של המורשת של בנאי, ששיריו משמשים היום נקודות מפגש לאמנים מכל גווני הקשת, מהרוק, מהפופ, מהמוזיקה המזרחית והיהודית. במילים אחרות, היום, הרבה יותר מבעבר, ברור שבנאי הוא מצפן יצירתי שממשיך להשפיע עמוקות על רבים, זיקוק אולטימטיבי של המרכז המוזיקלי הישראלי.
גרסת הכיסוי השנייה שדיין שרה היא הברורה והמתבקשת, זה השיר שהתחיל הכל. כשהיא שרה את "שאריות של החיים", מישהו מאחוריי שאל אם היא שרה את זה גם במקור - ונדמה שזה אומר הכל. מדובר, עדיין, באחד הקאברים הגדולים שנעשו בריאליטי הישראלי. בינתיים, כשהיא מציינת עוד הישג משמעותי בהיכל התרבות, נראה שהזמן מסמן לדיין הרבה יותר משאריות.