פלוריאן הנקל פון דונרסמארק מתהדר באחד השמות הארוכים בעולם הקולנוע, וגם בקריירה סוערת במיוחד. כפי שמעיד שם משפחתו, הוא נצר למשפחה אריסטוקרטית. כפי שמוכיחה האנגלית המושלמת שלו, הוא נולד בגרמניה ב-1973, אך גדל גם בארצות הברית ובלגיה. את הפריצה המקצועית שלו החל בסוף שנות התשעים, עם כמה סרטים קצרים שביים, ואז הגיעה הטלטלה הראשונה. הקולנוען הגרמני כתב תסריט לסרט עלילתי ארוך בשם "חיים של אחרים", שאיש לא רצה לממן, איש לא רצה להפיק ואיש לא רצה להפיץ.
גם אחרי שהצליח להוציא לפועל את הפקתו ב-2006, לא תמו המכשולים: פסטיבל ברלין, הבמה המרכזית והטבעית לסרטים גרמנים, דחה את "חיים של אחרים", ובעקבות כך עשו זאת גם הפסטיבלים של קאן ושל ונציה. פון דונרסמארק כמעט התייאש, אבל אחרי שאירופה זרקה אותו מכל המדרגות, אמריקה פרשה בפניו שטיח אדום. וכך, סרטו זכה למועמדות לגלובוס הזהב, ולאחר מכן גם לאוסקר. איזה יופי? לא בהכרח. הבמאי הגרמני שוב חזר לעמדת הלוזר הנצחי, שכן כל המהמרים והחזאים ניבאו כי יפסיד את הפסלון לפייבוריט המובהק, "המבוך של פאן" של גיירמו דל-טורו המקסיקאי. אך אז, כרגיל, שוב הגיע טוויסט: הסרט הגרמני הפתיע בגדול, ובאחת הסנסציות הגדולות שהיו בתחרות, קטף את הפרס. בהמשך לכך, הוא הופץ במדינות רבות ברחבי העולם וזכה להצלחה אדירה - כולל בישראל, בה הוא ניצב כאחד משוברי הקופות האירופאיים הכי גדולים שנראו כאן בשני העשורים האחרונים.
וחכו, רכבת ההרים רק התחילה. סרטו הארוך הבא של הבמאי היה דובר אנגלית ועתיר כוכבים - "התייר" בכיכובם של ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי, שיצא בתחילת העשור הנוכחי ועורר הרבה ציפיות, אך ספג ביקורות איומות. התקשורת מיהרה לגחך על הקולנוען הגרמני ולהספיד את הקריירה שלו, והוא אמנם לא יצר סרט נוסף במשך שמונה שנים, ונעלם מהראדר.
נגמר? מה פתאום. פון דונרסמארק שבר את שתיקתו, וחזר למולדתו כדי לביים את סרטו הארוך השלישי, "יצירה ללא מחבר". גם הפעם, התוצאה הובילה אותו לסאגה בשלוש מערכות. מערכה ראשונה: הסרט מתקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה באוגוסט האחרון ומחזיר את הבמאי למרכז הבמה. מערכה שנייה: לאחר מכן, הסרט סופג אש מהתקשורת הגרמנית ומתרסק בקופות המקומיות. מערכה שלישית: למרות הכישלון במולדתו, הסרט מתחבב דווקא על האקדמיה האמריקאית, וזוכה לשתי מועמדויות לאוסקר - בקטגוריית השפה הזרה ובקטגוריית הצילום.
בסוף השבוע הקרוב, יעלה "יצירה ללא מחבר" גם בישראל. יהיה לו קשה לשחזר את ההצלחה העצומה של "חיים של אחרים", שכן אורכו מאתגר - 188 דקות. פון דונרסמארק משתמש בזמן הזה כדי להציג סיפור המבוסס באופן חופשי על חייו של האמן המהולל גרהרד ריכטר, שאת בן דמות מגלם כאן טום שילינג, ונע בין פרקים שונים בהיסטוריה הגרמנית: עליית הנאציזם, מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן ההתמודדות עם הטראומה שלה, חלוקת המדינה למזרח ומערב והמהפכה התרבותית של שנות השישים.
הסרט עוסק גם במה שנודע כ"T4 - אותנסיה", תוכנית במסגרתה עשרות אלפי גרמנים הומתו, לא בשל מוצאם האתני, אלא בגלל שהוגדרו כסובלים מהפרעות נפשיות או מפגמים גופניים. גם דודתו של הגיבור נופלת קורבן למפעל ההרג הזה, ושנים לאחר מכן הוא נתקל שוב ברופא שהיה אחראי למותה (סבסטיאן קוך), המתגלה כלא אחר מאשר אביה של יקירת לבו (פאולה בר).
הסרט, אם כך, מספק סקירה היסטורית מקיפה, אבל דבר אחד חסר: אין בו ולו מילה אחת על שואת העם היהודי. אני פוגש את פון דונרסמארק במלון ונציאני, יום לאחר הבכורה העולמית של "יצירה ללא מחבר". הוא מתגלה כגבוה עוד יותר מבני גנץ - קומתו מתנשאת ל-2.05 מטר, וגם כאדם נחמד בצורה יוצאת דופן. לכן, אני מעז לשאול אותו על ההדרה המובהקת הזו.
"אתה העיתונאי הישראלי הראשון שאני פוגש, ולכן חשוב לי מאוד שתבהיר את כוונותיי", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "בכל הקשור לתקופת הנאציזם, בחרנו להאיר כאן זרקור על ה'T4 - אותנסיה', נושא שעד היום פחות דיברו עליו בקולנוע הגרמני. אם הייתי בוחר להתייחס גם לשואת העם היהודי, זה היה מוזכר כהערת שוליים ותו לא, והחלטתי שיהיה מכובד יותר לא לדבר על הנושא בכלל מלאזכר אותו כבדרך אגב. אוקיר תודה אם תעביר את המסר, כי שום דבר לא מפחיד אותי יותר מאשר המחשבה שהמהלך ייתפס כחוסר כבוד לשואה. זה יכאיב לי מאוד".
אמרת ש"T4 - אותנסיה" היתה מעין חזרה גנרלית לשואה. למה הכוונה?
"במובן מסוים, זה היה ניסוי כלים לקראת הפשע הגדול באמת, שהוא כמובן רצח העם היהודי. ב'T4 - אותנסיה' הפעילו לראשונה הרבה מתודות שלאחר מכן ישתמשו בהן ברצח היהודים, למשל המתה בגזים. ההבדל הוא שבשלב הראשון, הנאצים ניסו להסתיר את מעשיהם אבל לא כל כך הצליחו בכך, והשמועה פשטה והובילה לביטול התוכנית. הם למדו את הלקח, וכשהחלו בהשמדה השיטתית של היהודים, כבר טשטשו את העקבות בצורה אפקטיבית הרבה יותר. מבחינתי הסיפור הזה מעניין בעיקר כי הוא היה אות לבאות ובישר על מה שהגרמנים עומדים לעולל ליהודים. אני מאוד מקווה שהכוונה שלי תהיה ברורה".
זה לא מקרי שכמו "חיים של אחרים", שהתרחש במזרח גרמניה של שנות השמונים, גם "יצירה ללא מחבר" מתרחש בעבר. פון דונרסמארק מספר כי עוד כילד, התעניין באופן כמעט כפייתי בהיסטוריה. "כשהייתי בן תשע, הכנסתי את המשפחה שלי להיסטריה כי חזרתי הביתה מבית הספר באיחור של שעתיים", הוא משחזר. "הסיבה לכך הייתי שישבתי באוטובוס מאחורי שתי קשישות שדיברו על הילדות שלהן בין שתי מלחמות העולם, וזה כל כך ריתק אותי שלא ירדתי בתחנה שלי אלא המשכתי איתן כדי להקשיב לסיפור עד תומו. אני חושב שחייבים להכיר את ההיסטוריה וללמוד ממנה, אחרת נחזור עליה".
אם אתה הולך ברחובות ברלין, בכל מקום אתה רואה אנדרטאות ושלטים שמדברים על העבר האפל. גם הקולנוע הגרמני מרבה לעסוק בכך, ואלה שני דברים שלא רואים בהרבה מדינות, אם בכלל. איך אתה מסביר את העובדה שבגרמניה זה כן קורה?
"קודם כל, כי אין מקום שביצע פשעים כל כך איומים כמו גרמניה. דבר שני, אני חושב שהטבע הגרמני הוא לנסות להבין דברים לעומקם. לא סתם נולדה הפסיכואנליזה בעולם דובר הגרמנית. יש אצלנו נטייה לחפש את הסיבות העמוקות לדברים, ואני סבור שאפילו עוד לא התחלנו להבין איך הדברים האיומים האלה קרו דווקא אצלנו".
דברים איומים, ובכל זאת אתה מציג את הדמות הנאצית המרכזית כאן בצורה מורכבת ואנושית, לא כנבל מוחלט.
"אני חושב שמאוד מסוכן לצייר את העולם בשחור ולבן. אם תתאר נאצים כמי שהיו נבלים מוחלטים ותו לא, אנשים לא ייזהרו בעתיד, כי הם יגידו לעצמם - 'נאצים זה יצורים כל כך מרושעים, אנחנו נזהה אותם אם נפגוש בהם'. אלא שהנאצים היו הרבה יותר מתוחכמים ונכלוליים מכך, וגם היו בהם אלמנטים נורמטיביים שהצליחו לתעתע באנשים. אם הנאצים היו מתנהגים בזמן אמת כמו שהם מתנהלים בסרטים, רוב גרמניה היתה ממהרת להצטרף למחתרת, אבל המציאות היתה מורכבת בהרבה".
סוגיה שנויה במחלוקת נוספת היא סצינות העירום הנשי שחוזרות על עצמן שוב ושוב בסרט, ובסיטואציות שונות ומשונות, כולל בתאי הגזים. הקהל בהקרנת הבכורה היה מרותק, אבל היו שנעו באי נוחות מול הרגעים הללו.
"אם היה בסרט אך ורק עירום נשי, זו היתה בעיה, אבל יש בסרט כמות גדולה לא פחות של עירום גברי. אני חושב שבכל הקשור לייצוג של דמויות נשיות, הלב שלי נמצא במקום הנכון. אני שלם עם עצמי, וגם כל מי שמכירה ועובדת איתי יודעת את זה וחושבת כך".
ושאלה אחרת לגמרי - למה השתמשת בפסקול בשיר "Le temps de l'amour" של פרנסואז הרדי?
"אני מאז ומעולם מאוהב בפרנסואז הרדי ובמוזיקה שלה ואמרתי לעצמי שאני חייב למצוא דרך לשלב אותה. הגיבור מגיע בשלב מסוים לדיסלדורף, שהפכה למרכז אמנותי אף שהיא עיר קטנה יחסית ולא מרכזית. אחת הסיבות לחשיבות האמנותית שלה זו הקירבה לצרפת, אז כדי להדגיש זאת, רציתי שיהיה בסרט איזשהו ניחוח צרפתי והשתמשתי לשם כך בשיר, אבל זה אולי זה היה סתם תירוץ כדי לשלב את המוזיקה של הרדי בכל מחיר".
פון דונרסמארק מתעניין אם הסרט ישבור קופות בישראל כמו "חיים של אחרים". אני מודה שהאורך שלו עשוי להוות בעיה, והוא מסביר - "אורך של סרט אינו דבר שערורייתי. אתה מרגיש את הדופק שלו וקובע את האורך בהתאם לזה ולמה שהסיפור מצריך. אני חושב שאף סרט טוב אינו ארוך מדי, ואף סרט גרוע אינו קצר מספיק. 'ד"ר ז'יוואגו', 'הסנדק 2', 'רשימת שינדלר' ו'טיטאניק' ארוכים עוד יותר מהסרט שלי, אבל לא שמתי לב לכך בזמן הצפייה, מרוב שהם סחפו אותי. חוץ מזה, הבת שלי והחברים שלה מסוגלים לגמוע עונה שלמה של סדרה ביממה אחת, אז סרט של 188 דקות קטן עליהם. אני כל פעם מחדש מופתע מיכולת הריכוז של הקהל הצעיר בימינו".
מה אתה זוכר מהרגע הקסום ההוא לפני כתריסר שנים, בו הכריזה קייט בלנשט "האוסקר לסרט הזר הולך ל...גרמניה".
"אני זוכר שישבתי שורה מאחורי גיירמו דל-טורו, המתחרה העיקרי שלי בזמנו, שרצה הגורל והוא נשיא חבר השופטים בפסטיבל ונציה הנוכחי. כל אחד מאיתנו אמר אז לאחר - 'הסרט שלך נפלא, ואם תזכה, אני אשמח בשבילך כי הגיע לך'".
באמת הגיע לך. "חיים של אחרים" הוא סרט בלתי נשכח. איך לעזאזל הוא לא התקבל לאף פסטיבל?
"אין בי טינה. תשמע, מנהלי פסטיבל ונציה סיפרו השנה שהם היו צריכים לראות 1.5 אלף סרטים, ולבחור מתוכם 21. ברור שהבחירה קשה וסובייקטיבית. בזמנו, פסטיבל ברלין דחו אותנו כי חרגנו מהדרך המקובלת בה הקולנוע הגרמני נהג לעסוק בהיסטוריה הלאומית, וזה לא היה לטעמם".
אולריך מיהה, שכיכב ב"חיים של אחרים" כסוכן השטאזי, מת מסרטן מעט לאחר צאת הסרט.
"הוא היה הרבה יותר משחקן בסרט. הוא היה בן הברית המרכזי שלי לאורך כל הדרך, וכשכולם כל הזמן דחו אותי, הוא תמיד עודד אותי להמשיך בעשייה. הוא גם היה שחקן שלא זכה להרבה פרגונים לאורך הקריירה. לכן, כשהגיעה התהילה של 'חיים של אחרים', היא מאוד נגעה ללבו והוא לא רצה שנספר לאף אחד על המחלה שלו, כדי שיוכל להיות בטוח בכך שהשבחים האחרונים שקיבל בחייו היו מתוך הערכה אמיתית ולא מרחמים. שנה לאחר מותו, גם אבא שלי מת מאותה מחלה, והטרגדיות הללו השפיעו עלי עמוקות".
באיזה מובן?
"הלכתי לביים סרט מדכדך על התאבדויות, אבל אחרי המיתות הללו, הייתי חייב להתרענן עם משהו קליל יותר ועשיתי את 'התייר', שהוא בעיני שיר הלל לחיים. הבעיה היתה שמסע השיווק מכר אותו כמותחן אקשן, ואז הקהל התאכזב, כי לא היה בו מספיק פעולה, אבל גם לא דרמה כמו ב'חיים של אחרים'. כולם אומרים שזה סרט נורא, אבל תאמינו לי - אם תבואו אליו בציפיות הנכונות, ובלב רחב, תגלו שגם יש בו הרבה דברים יפים".
איך הגעת ממנו ל"יצירה ללא מחבר"?
"אחרי הכישלון של 'התייר', תכננתי לחזור לסרט על ההתאבדות, אבל אז החבר הכי טוב שלי התאבד במציאות, ושמתי את התסריט הזה בצד. לקחתי את הזמן, כי אמרתי לעצמי שהפעם אבחר את הפרויקט בזהירות. אחרי כל מה שעברתי, אמרתי לעצמי שיהיה נכון לעסוק בקשר בין טרגדיה אישית ליצירה. התחלתי לכתוב סיפור על אדם שחווה הרבה ייסורים, ואז לוקח את כל הדברים האיומים שעבר, וכדי לצקת בהם משמעות, הופך אותם לאמנות. הסיפור הזה הוא הסרט שראית אתמול, ואני מקווה שהרבה אנשים עוד ייראו בישראל".
