אחת העובדות המעניינות והכי פחות ידועות על תקופת המעברות היא שבתחילתה כמעט מחצית מהעולים במעברות היו אשכנזים - כך מגלה בין השאר הסדרה התיעודית החדשה "מעברות" שתעלה הערב (רביעי) ב-21:00 בכאן 11. "אני בודק את העובדה הזאת על נהגי מוניות, חברים וכל מי שאני מדבר איתו - ואף אחד לא יודע את זה", אומר התסריטאי שי להב, אחד מארבעת יוצרי הסדרה.
"בשנתיים הראשונות, כשהיו מחנות עולים, לפני שהקימו מעברות, כמעט 80 אחוז היו אשכנזים. כשהקימו את המעברות באמצע שנת 1950 ועד 1952 היו 40 אחוז אשכנזים. זה מדהים. העובדה הזאת לא מוכרת בגלל ההמשך העגום של הסיפור, שבשנת 1952 כמעט כל האשכנזים יוצאים. הרוב המוחץ של מי שנשאר מאחור היו מזרחים, ואז המעברות הלכו והידרדרו והפכו לשכונות עוני, כמו כפר שלם בתל אביב, וזה הנציח את הדימוי של המעברות גם כמקום של מצוקה וגם כמקום מזרחי. היציאה המאוד חפוזה ומוזרה של האשכנזים היא דבר בעייתי כשלעצמו. אחרי שהם יוצאים, המדינה התחילה להתערב במה שנעשה במעברות, בכל תחומי החיים, באופן מאוד גס ובוטה. היא ניסתה בעצם לאלף את העולים ועושה הרבה דברים נוספים שלא פלא שהפכו לסוג של טראומה לאנשים במשך דורות".
ללהב יש קשר משפחתי אישי לסיפור המעברות בכלל ולעובדה הפחות מוכרת על הנוכחות הגדולה של האשכנזים בהן. אמו, בלהה להב (במקור יעקובוביץ'), שמופיעה בסדרה, שעלתה בגיל חמש עם ההורים והאח שלה מפולין, שהתה במשך שנתיים וחצי במעברת אחוזה. "תמיד שמעתי את הסיפור הזה, וככל שהשנים חלפו לסיפור נוסף איזה נופך מעט כועס של 'גם אנחנו סבלנו', על רקע השיח הישראלי של קיפוח המזרחים. 'איך זה שלא יודעים שהיו גם אשכנזים במעברות?', זאת שאלה שאני זוכר מהבית מאז ומתמיד. במובן הזה מאוד שמחתי לספר גם את הסיפור שלה".
מה מבחינתך מלמדת תקופת המעברות על ישראל של ימינו?
"העניין העדתי הוא הסוגייה הכי בוערת בישראל. גם היום. לא הפלסטינים, לא ההתנחלויות, לא דת ומדינה. כשאתה רק אומר לישראלי אשכנזים ומזרחים, הוא ישר מתפוצץ. וזה תמיד מוזר, איך הקונפליקט הזה משתמר בכזו עוצמה. אני חושב שבסיפור המעברות יש חלק מההסבר, כי הוא מראה למה שני הצדדים פשוט לא מסוגלים להבין את הנראטיב של הצד השני. אשכנזים שהיו במעברות מרגישים שהם סבלו בדיוק כמו המזרחים. שנקודת הפתיחה שלהם הייתה זהה. ולכן הם לא מבינים את התלונות על הקיפוח. מזרחים שהיו במעברות ראו את השכנים האשכנזים שלהם עוזבים לפניהם; ובאופן כללי, הם הרגישו שהממסד - שהיה אשכנזי - ראה בהם אנשים נחותים. כאלה שצריך לחנך מחדש. וזה מייצר דו שיח של חירשים, שמנציח את עצמו לאורך שנים".
"אני חושב שבסיפור של המעברות יש את כל מה שיפה וכל מה שמכוער בישראל של היום", מוסיף להב. "בצד היפה, היה פה מפעל באמת מדהים, ברמה עולמית, לוגיסטית. כמות קטנה של אנשים שקולטת כמות ענקית של מהגרים. וזה הצליח. למרות כל המשקעים והבעיות, במאקרו הרוב המוחלט של האנשים שהגיעו למעברות הפכו לישראלים מן המניין, הגיעו לעמדות הכי בכירות והשתלבו פה יפה בחברה. הדבר השני שהיה יפה, שבפרק זמן די ארוך אנשים מכל העדות חיו יחד באותו מאהל או פחון, ולא כל כך התערבו להם מבחוץ. למרות שהיו גם גילויים של גזענות וחיכוכים בלתי נמנעים, היה פרק זמן יפה של התקרבות טבעית של אנשים. זה דבר די מדהים לראות יהודים שנראים אחרת, לבושים אחרת ולא היו בקשר מאות שנים אם לא יותר, עומדים בתור לברזייה. אותי זה לא הפסיק לרגש. כשאומרים היום מעברות הקונוטציה הן רק שליליות. אבל היה המון טוב".
צד יפה נוסף המואר בסדרה מהתקופה המורכבת של המעברות זה השמירה על האופטימיות וניסיונות האלתור למרות הקשיים - למשל בבניית גינות ירק, תליית שטיח על הקיר, סריגה וקישוטים אחרים במטרה לשוות לצריף הרעוע מראה של בית. נזכרתי שמוזיקאי שגדל במעברות סיפר לי איך לקח במעברה פחי זבל - והפך אותם לתופים.
"כל המעברות היו אלתור אחד גדול. 700 אלף איש צריכים לקלוט כמות כמעט זהה של אנשים, בתוך שנה-שנתיים. מה עושים? רק אלתור יכול לעזור פה. המעברות, לפחות בהתחלה, היו סוג של נס. יש לנו את הסיפור של שלמה הלל בפרק 2. שרוצה להביא את יהודי עיראק. הוא הולך ללוי אשכול, שאומר לו: 'תביא אותם, אבל לא עכשיו כי אין אוהלים, אין אוכל, אין בגדים ואין שמיכות'. הוא שיקף את המציאות. ואז קוראים לו לבן גוריון, שאומר לו: כל מה שלוי אשכול אמר לך נכון, אבל לך ותביא אותם עכשיו, כי מי יודע מתי הממשלה העיראקית תתחרט. קודם כל להביא אותם, ואז לשבור את הראש מה לעשות איתם ואיך לשכן אותם. זו הייתה החלטה מקדמית שגם הביאה ברכה, וגם הביאה את כל הצרות שנפלו עלינו בהמשך".
זו פעם ראשונה שנוצרת סדרה תיעודית המגוללת באופן מקיף את הסיפור המלא והמורכב של תקופת המעברות, אחד המפעלים הענקיים והשנויים במחלוקת של ישראל. ארבעת הפרקים עוקבים אחר המעברות מאז קום המדינה ועד אמצע שנות החמישים. התוצאה מרתקת, חשובה ובאופן יפה לא צובעת את המציאות בשחור ולבן. הסדרה מצד אחד מחדדת מהם זרעי הסכסוך העדתי, האפליה והקיפוח, מצד שני מזכירה את יופיה של הרוח הישראלית והיכולת להתלכד בשעת צרה, ומלמדת לא מעט גם על ישראל של היום. בעזרת חומרי ארכיון נדירים ושיחות עם עשרות מרואיינים שהתגוררו בהן בשנות ילדותם ונערותם, וכן אנשים שעבדו בהן מטעם הממסד הקולט בתפקידי שוטרים, אחיות ועובדים סוציאליים. לצד להב חתומים על הסדרה דינה צבי-ריקליס כבמאית, הילה שלם-בהרד כעורכת תוכן, ואריק ברנשטיין ("עלמה הפקות") כמפיק. השחקנית יעל אבקסיס מלווה את הסדרה בקריינות. בין המרואיינים: הסופר אלי עמיר, המשורר סמי שלום שטרית, הסופר יוסי אלפי, המשורר רוני סומק, והשר ויו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל.
ספר על דילמה שהתמודדתם איתה במהלך העבודה על הסדרה.
"אנחנו הרבה יוצרים, ואיכשהו במרקם האנושי שלנו היינו כמו מעברה. אני אשכנזי פולני, שאמא שלו היתה במעברה, דינה ריקליס הבמאית היא עיראקית שהיתה ילדה במעברה, הילה שלם-בהרד יועצת התוכן חצי מרוקאית, חצי ס"ט. היו לנו אינספור ויכוחים והתנצחויות. עם כל האהבה אחד לשני, בסוף כל אחד הלך למקום השבטי. אני מצאתי את עצמי לא בכוונה כנציג האשכנזים בסדרה, בעוד שדינה מושכת לכיוון ההפוך, והילה איפשהו באמצע. אני כל הזמן דחפתי לכיוון המורכב, בעוד שאחרים דחפו לכיוון הקיפוח".
"היה בינינו דיון אם להזמין לפרמיירה פוליטיקאים", מוסיף להב. "הנושא הוא מאוד רלוונטי. אבי גבאי הוא נער החידות מהמעברה, כל הזמן מדבר על התקופה שלו במעברה. ברור שכל צד פוליטי ייקח את זה לכיוון שלו. היה ויכוח אם זה טוב לנו או לא טוב לנו. אני מאלה שחשבו שזה טוב. מה אכפת לי שיגזרו עלינו הון פוליטי, כל עוד מביאים את כולם? זה רק יראה את הרלוונטיות של הסיפור. דעתי לא התקבלה. אם תשמע ויכוחים שלנו תגיד, 'אלוהים, לא השתנה פה כלום מאז שנות החמישים'".
להב, יוצר טלוויזיה (בשנה שעברה למשל ערך והיה מיוצרי "צליל מכוון" בכאן 11, בהנחיית קובי אוז, שהגיעה לרשימת המועמדים הסופיים בקטיגוריית תכנית תרבות בפרסי האקדמיה), יוצר תיאטרון (בימים אלה רצה ההצגה "כפרה" בהבימה, שלהב מכותביה) וקולנוע ("ואז היא הגיעה"), ועיתונאי בעברו (גילוי נאות: העורך לשעבר של כותב שורות אלה במוסף "תרבות מעריב"). בין השאר גם כתב וערך את הסדרות התיעודיות "חגיגה לעיניים" על תולדות הקולנוע הישראלי, ואת "מהכרם עד קיסריה" על המקומות המרכזיים בתולדות המוזיקה המזרחית. זאת היצירה הדוקומנטרית הראשונה שלו שאינה מתחומי התרבות. "מבחינת הרבה אנשים, אני סופסוף עושה משהו רציני", אומר להב, "אמנם בעיני 'מעברות' זו סדרה חשובה ואני גאה לעשות אותה והכל, אבל אני לא רואה הבדל מהותי בין דיבור על מעבורת לדיבור על מוזיקה ישראלית. השאלה תמיד לאיזה עומק אתה יורד. עדיין אני חושב שהתרבות זה המקום שאליו הדברים החשובים באמת מתנקזים, ולכן הוא משקף בצורה הכי מעניינת את מה שקורה פה. כך שאני לא מרגיש שהשתדרגתי או נהייתי יוצר יותר חשוב כי עשיתי סדרה על המעברות".
התחלתם לעבוד על הסדרה שלכם כבר לפני כחמש שנים, ובעודכם בלב העשייה, בשנת 2017 יצא הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיצרו דוד דרעי, דורון גלעזר ורותי יובל, העוסק בקליטת העולים מיהדות צפון אפריקה בשנות ה-50, ובעל כמה נקודות השקה לסדרה שלכם. הסרט, והעיבוד שלו לסדרה ברשת באותה שנה, עוררו באזז גדול. התבאסת שהם הקדימו אתכם?
"עלית על נקודה נכונה. 'סאלח' אכן עשה הרבה באזז, הוא על תקופה קצת אחרת וסיפור קצת אחר, אבל באמת יש הרבה נקודות השקה. לטעמי לפחות הסדרה במובן מסוים הזיקה לנו, כי 'סאלח' זו סדרה שהיא מאוד שחור לבן, תרתי משמע. מאוד ברור מי הקורבן, מי המקרבן, מי הטובים ומי הרעים. הסיפור שלנו לא כזה. זה סיפור עם המילה האיומה בשיח הישראלי של היום, שנקראת 'מורכב'. אנשים רוצים שתגיד להם מי אשם ומי לא אשם, בתכלס. ואנחנו לא מביאים את זה. לא פעם קיבלנו תגובות מאנשים שצפו, 'אתם חייבים להיות יותר בוטים, שיהיה יותר ברור מי הרע ומי הטוב', ואני חושב שמאוד התעקשנו באומץ להתעקש על מורכבות הסיפור, ואני מאוד גאה בזה".
