יצא לי לשוחח עם כמה אנשים לקראת עלייתה של הסדרה התיעודית "מעברות" של כאן 11, המביאה בארבעה פרקים את סיפור קליטת העלייה בעשור הראשון למדינה על מורכבויותיו. רבים מהם אמרו דברים כמעט זהים, בנוסח כזה או אחר: אני אדם מתעניין - אמרו לי - אבל הופתעתי לגלות שאני לא יודע כמעט דבר על הנושא הזה.
העובדה שהתשובה הזו חזרה על עצמה מספר פעמים, מעידה עד כמה היוזמה של יוצרי הסדרה - אריק ברנשטיין, שי להב, דינה צבי-ריקליס והילה שלם בהרד - ושאיפתם לספר את הסיפור הזה הייתה נחוצה, ואפילו הכרחית. "מעברות" ממלאת ריק אמיתי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, שעד כה אכלס בנושא הזה בעיקר יצירות כמו "קזבלן" או "סלאח שבתי".
שנות ה-50 הן העשור המעצב של מדינת ישראל, ואין כמעט תופעה ישראלית ששורשיה לא נזרעו כבר אז. בתוך מכלול התופעות של העשור ההוא - הצנע, הסכם השילומים, המשטר הצבאי וכו' - בולט נושא קליטת העלייה ככזה שאליו מתנקז כמעט הכל. מכלכלה ועד תרבות, מיחסי דת ומדינה ועד חינוך, ממדיניות הבריאות הממשלתית ועד עיצובו של צה"ל. המרחב שבו כמעט כל זה מתרחש הוא מחנה העולים, ומאוחר יותר המעברה.
מדובר היה באתגר עצום: מאז הכרזת העצמאות עד אמצע שנות ה-50 נקלטו בישראל כשלושת רבעי מיליון עולים - יותר ממספר תושבי הארץ היהודים לפני קום המדינה. ביניהם היו משפחות, זקנים וילדים מתפוצות שונות ודוברי שפות שונות, שהמשטר המפא"יניקי ביקש להתיך בכור שלו תוך מחיקה של הזהות המקורית של העולים. המפגשים הטעונים בין ותיקים וחדשים, בין אשכנזים ומזרחים, ובין הממסד הפוליטי לציבור הזה - הם אלו המסופרים ב"מעברות", באופן בהיר, נוקב, מרתק ורגיש.
"מעברות" בנויה כמארג של קולות וסיפורים, המתבסס בעיקר על עדויות בעל פה - דרי המעברות הנזכרים בעצמם בימיהם במעברה. זה העיקר משום שהוא הבסיס הערכי של כל הסדרה: לספר את הסיפור סוף-סוף בגוף ראשון, ממקור ראשון, ללא נראטיב-על הנכפה מלמעלה. לצדם מרואיינים מעט מומחים הכרחיים עבור ההקשר, ומשובצים גם שלל מקורות אחרים - ספרות, יומנים, מכתבים, סרטים תיעודיים בני הזמן כמו גם סרטים עלילתיים - כדי להביא תמונה עשירה ככל האפשר. אלו משולבים באלה על ידי הקריינות של השחקנית יעל אבקסיס. לא יהיה מוגזם לומר שהעושר הויזואלי הזה מצליח להפיח חיים בסיפורי העדים, כך שלא יהיו רק ראשים מדברים.
עוד לפני שנדבר על השד - והוא ישנו בסדרה, כמובן, ישיר וקשה ופשוט - חשוב להבהיר ש"מעברות" איננה (רק) סדרה תיעודית על השסע העדתי והמרחב שבו צמח. האנשים המרואיינים בה התגוררו במעברות ובמחנות העולים שנים ארוכות: הם התאהבו, התחתנו, אכלו, למדו, עבדו, התפללו, התלבשו, רקדו וניגנו, התגעגעו כמובן. הנפח הנרחב של כל אלה בסדרה משמעותי ומרגש לא פחות מהסיפור ההיסטורי. ככלות הכל, אנשים הם תמיד הרבה יותר מהקשר פוליטי. אם אפשר לתקן במעט את העוול שנעשה להם, הרי הוא בכיבוד חייהם.
ואחרי שזה נאמר, ישנו גם חומר הנפץ: אפליה, סלידה מצד הממסד, הזנחה וזלזול. אמנם "מעברות" איננה סדרה מתפלמסת. היא מבקשת להציג דברים כהווייתם, כמעט ללא פרשנות. היא לא מהססת להציג עדות אחר עדות לדעות קדומות, ליחס פטרוני, לקיפוח בוטה, כחלק מטענה כללית על היווצרות השסע העדתי בהקשר זה - אבל היא אינה צובעת הכל בצבעים הללו, שהרי גם כך העדויות הטראומטיות הופכות את הבטן. השסע ללא ספק מודגש בסדרה, איך היא נמנעת מלמסגר את סיפור המעברות כמאבק כללי בין מזרחים ואשכנזים. היוצרים ייחדו מקום גם לסיפורם של תושבי המעברות האשכנזים, והדגישו אירועים של שיתוף פעולה וסולידריות בתוך המעברות, כאור שהבזיק בהן.
ישנם בישראל, ולא רק בה, קולות הקוראים להניח לעבר מאחור ולהימנע מחיטוט בטראומות קולקטיביות. זה כואב מדי, הם מסבירים, זה רק מקטב את השיח. "מעברות" מוכיחה את גודל הטעות: רק העלאתם מחדש של האירועים, דיון והכרה בהם תוך מבט מפוכח על השנים שעברו, יכולים להקל על כעסי העבר. זה הצעד הראשון וההכרחי בדרך לתיקון, עבורנו כחברה ובוודאי עבור כל אדם שהנושא נוגע לו באופן אישי.
מכל הבחינות - ערכית, אמנותית, ויזואלית - "מעברות" מהווה הישג טלוויזיוני משמעותי. היא כל מה שניתן לצפות לו מהשידור הציבורי, ובתקווה, תגיע לכמה שיותר צופים, ותקדם ולו במעט את המסע אל התיקון.