ארבעה חודשים אחרי "ילד יפה" ושבועיים אחרי "פרא אציל", מגיע לאקרנים סרט נוסף העוסק בהתמכרות לסמים. בדומה לשניהם, גם הוא עושה זאת דרך הקשר בין הורה לצאצא שלו. הפעם, מדובר ב"בן חוזר הביתה", בכיכובה של ג'וליה רוברטס כאמא לנער שלא מצליח להיגמל מן התלות שלו במשככי כאבים - נגע שהביא למותם של מאות אלפי אמריקאים בדור האחרון, והפך למכת מדינה.
את הנער בשמו נקרא הסרט משחק לוקאס הדג'ס ("מנצ'סטר ליד הים"). הצעיר בגילומו נוטש את מרכז הגמילה שלו ושב הביתה בהפתעה ובלי הזמנה, בטענה השקרית ש"עכשיו הוא נקי". הדבר מערער כמובן את חיי המשפחה ומאיים על שלמותה ועל שלומה, אך אמו של המכור מסרבת להרים ידיים ולוותר עליו - ונאבקת ככל יכולתה לעזור לו להשתקם, יהיה המחיר אשר יהיה.
מאחורי המצלמה עמד אביו של השחקן, פיטר הדג'ס, יוצר אינדי ותיק ומוכשר שבין השאר היה חתום בעבר על "רסיסי אפריל", דרמה קומית שהתרחשה על רקע חג ההודיה. הפעם, זמן ההתרחשות הוא מועד אחר - כריסמס, מערב חג המולד ועד הבוקר שלמחרת. כתוצאה מכך, יש בעלילה שלל סמלים נוצרים, וכיוון שהיא תחומה בגבולות זמן כה הדוקים ומסתיימת יממה לאחר שהחלה, התוצאה קצבית, אינטנסיבית ונטולת שומן מיותר. בין השאר, באופן נדיר למדי ביחס לקולנוע הוליוודי, הדרמה הזו מסתיימת מיד ברגע השיא שלה, בלי אחרית דבר.
בכלל, אמנם התכנים רלוונטיים ביותר למציאות האמריקאית, אך בכל הקשור לסגנון העשייה, הדרמה הזו שונה בנוף הקולנוע המקומי. "בן חוזר הביתה" נשמע כמו שם של סרט סטודנטים ישראלי בכיכובם של יעל אבקסיס ומיכאל מושונוב, ובמהותו הוא אכן מזכיר יותר קולנוע אירופאי ריאליסטי מאשר את הוליווד. הגישה מחוספסת, העלילה לא חותרת לעבר הפי-אנד קלאסי, והתסריט מתמקד בפרוצדורות היומיומיות המרכיבות את חיי הגיבור ומשפחתו.
התוצאה, לפיכך, מינורית ביותר, אבל יש בה כמה מעלות. הסרט מתרחש באחת מאותן עיירות אמריקאיות בהן כולם מכירים את כולם ונתקלים זה בזה בקניון המקומי, והדג'ס מיטיב לתאר את המציאות הכה אמריקאית הזו, בה כל יישוב הוא מעין עולם בפני עצמו, כמו בקיבוץ. האינטימיות הזו מייצרת כמה סצינות חזקות ביותר. באחת מהן, שמופיעה כבר בהתחלה ולכן זה לא ספוילר לדבר עליה, פוגשת האם את הרופא חסר האחריות שנתן לבנה את המרשם למשככי הכאבים, ובכך הרס את חייו. היא מטיחה בו מילים מצמררות וחסרות פשרות, והשיחה הקצרה הזו היא מן הרגעים העוצמתיים שנראו לאחרונה על המסכים.
כוחה של סצינה זו נובע בעיקר מסגולה נוספת של הסרט - תצוגת המשחק המעולה של ג'וליה רוברטס, כריזמטית כתמיד ונחושה מתמיד. על פניו, ההופעה הזו נופלת למשבצת "תפקיד שכוכבת גדולה עושה כדי לחזור לראדר של אוסקר". אלא שהופעות כאלה נוטות בדרך כלל להתהדר בשלל מניירות ומניפולציות, בעיקר אסתטיות - התקשורת והממסד אוהבים להתענג על שחקניות שכיערו את עצמן, הרזו או שמנו וכיוצא בכך, ואז להעניק להם את הפסלון. השחקנית הוותיקה לא עושה זאת, ואולי בשל כך, התצוגה שלה כאן לא זכתה להוקרה בעונת הפרסים. היא יותר מדי טובה, ופחות מדי סנסציונית.
הדג'ס, מצידו, מוכיח כי הליהוק שלו לסרט שאביו מביים לא נבע מנפוטיזם. הוא מן השחקנים הצעירים המוכשרים בהוליווד, וגם לא לוקה בנטייה לבכיינות המאפיינת את הפנים של רבים מבני דורו, למשל טימותי שאלאמה שכיכב ב"ילד יפה". בצידו בולט גם קורטני ב. ואנס, כאביו החורג הדואג לרווחת המשפחה. נדיר לראות יצירה אמריקאית בה משפחה לבנה תלויה כלכלית במפרנס שחור המתפקד על תקן המבוגר האחראי, אך כאן זה קורה - עוד אחד מן הדברים יוצאי הדופן ב"בן חוזר הביתה".
זה לא סרט קל, גם לא מושלם ובטח לא גדול. עלילתו מספיקה בקושי רב ל-103 דקותיו. עם זאת, "בן חוזר הביתה" מספק חווית צפייה ראויה ומעניק במה לאחת מתצוגות המשחק הטובות בקריירה של ג'וליה רוברטס. חשוב מכל, הוא מצליח להעביר ולהבהיר כמה קשה היא מגיפת ההתמכרות למשככי כאבים ואיזה השפעה הרסנית יש לה על החברה האמריקאית. עצוב לחשוב כמה סרטים עוד ניאלץ לראות בנושא בשנים הקרובות.
