לפני קצת יותר מעשור קרה הדבר שעיצב מחדש את פני הוליווד העכשווית: "איירון מן", הסרט הראשון מבית אולפני מארוול, הגיע לאקרנים. מאז, פס הייצור של אימפריית גיבורי-העל הוציא עוד שלל תוצרים, בקצב ממוצע של כשניים בשנה לפחות, ולכולם היה מכנה משותף אחד: גברים ביימו אותם, וגברים עמדו במרכזם.
רק עכשיו, רגע לפני שעוד עשור מסתיים ואחרי ש"וונדר וומן" פתח לו את הדלת, מגיע לאקרנים הסרט הראשון שחורג מן הקווים הללו. מדובר ב"קפטן מארוול", שלראשונה בתולדות האולפן, אישה היתה מעורבת בעבודת הבימוי שלו - מאחורי המצלמה עמדה אנה בודן, יחד עם שותפה המקצועי הקבוע ריאן פלק. כמו כן, לשם שינוי, העלילה לא עוסקת בגיבור אלא בגיבורת-על, ולא סתם אחת: מאז אותו "איירון מן", לא ראינו ביקום המורחב של מארוול דמות עם כוחות כל כך עוצמתיים.
העובדה שהאולפנים בחרו להעמיד דמות נשית בראש פירמידת העוצמה הרתיחה כצפוי לא מעט טרולים, עד כדי כך שאגרגטור הביקורות המוביל רוטן טומטוז נאלץ לנקוט בצעד תקדימי, וחסם את האפשרות לכתוב תגובות לסרט לפני צאתו. כמו כן, עליית "קפטן מארוול" העצימה שלל דיונים ישנים, למשל סביב העובדה שגברים לבנים (כמוני) מאיישים את רוב המשרות בעולם ביקורת הקולנוע. גם כוכבת הסרט ברי לארסון נכנסה לקלחת, כשהצהירה שפגשה בראיונות הקידום לרגל ההפצה בעיקר עיתונאים מסוג אחד, והיא תעשה את המיטב כדי להרחיב את השורות ולהגדיל את האיזון המגדרי והאתני בין מי שמראיינים אותה - הצהרה שהובילה למחאות מתלהמות נגדה.
המחלוקות החלו ביום בו נודע על הפקת הסרט ורק הלכו והתעצמו לקראת עלייתו לאקרנים היום (חמישי). תזמון הפצתו דווקא כעת אינו מקרי: הוא מצטלב עם יום האישה הבינלאומי, שחל בסוף השבוע. נוסף לכך, מבחינת האולפנים זו גם דרך אידיאלית להציג בפנינו לראשונה את דמותה של קפטן מארוול, כדי שאפשר יהיה לשלב אותה בהמשך האביב בצד כל גיבורי-על האחרים שלהם באירוע הענק "הנוקמים: סוף המשחק".
ואחרי כל ההקדמה הזו, יש גם את הסרט עצמו, שלמרבה הצער מתקשה להחזיק את עומס התקדימים והציפיות שעל כתפיו. עם זאת, לבטח לא מדובר באסון יוצא דופן כפי שטענו חלק מן הביקורות בתקשורת האמריקאית. חלילה לא נטען כי הם אמרו זאת רק בגלל שמדובר ביצירה נשית, אבל האם ייתכן שבשל כך, אותם נציגי הגמוניה ישנה שאבו הנאה מרובה מנעיצת הסכין בגבו של "קפטן מארוול"?
כך או כך, בניגוד לנהוג בסרטים המציגים בפנינו לראשונה דמויות של גיבורי-על, ב"קפטן מארוול" אין אקספוזיציה ארוכה, ולמעשה הוא אינו ארוך בכלל - העלילה מתפרשת על פני קצת יותר משעתיים, כולל מה שקורה אחרי הקרדיטים, והיא דחוסה ועניינית. שומן מיותר אין, אקשן נונסטופ דווקא כן.
העלילה, בתמציתיות רבה, מתרחשת בשנות התשעים ועוסקת בצעירה אמריקאית שלאורך כל ילדותה, במגרש המשחקים ובמגרש הספורט, גברים אמרו לה שאינה יכולה, והיא התעקשה להוכיח שהיא יכולה ועוד איך, וטוב מכולם. המוטיבציה הזו הובילה אותה לעולם התעופה, ואף שבאותה התקופה עוד לא היו טייסות קרב בצבא האמריקאי, היא מצאה את הדרך לרחף גם מעל תקרת הזכוכית הזו.
אותה הרפתקה אווירית התרחשה במהלך ניסוי כלים של המנטורית שלה, בגילומה של אנט בנינג המהפנטת כתמיד, והובילה לתאונה שהפכה אותה לגיבורת-על. כך היא מצאה את עצמה על כוכב אחר, בחיקו של גזע לוחמים עילאי, אימפריאליסטי ובטוח בצדקתו - בקיצור, משל ברור לצבא האמריקאי. תחת הדרכתו של חייזר בגילומו של ג'אד לאו, היא הפכה לאחת הלוחמות הטובות ביותר שלהם והצטרפה למאבק ארוך השנים נגד גזע חייזרים אחרים, המתהדר בעיקר ביכולת לעטות על עצמו את הצורה של יריביו.
המאבק הזה ישיב אותה חזרה לכדור הארץ - כוכב שאינו אלא "חור תחת", כפי שמגדירה זו אחת החייזריות באחת מן העקיצות הקטנות הרבות שיש בסרט. כאן, היא תגלה את האמת על המאבק האינטר-גלקטי שלתוכו נגררה ועל האינטרסים האמיתיים של צבאה, וגם תבין שאף כי מורה הדרך המסגביר שלה ניסה לאלף אותה לרסן את הרגשות שלה, דווקא הם יכולים להתגלות בתור מקור העוצמה הכי גדול שברשותה.
כיוון שאלו הם עדיין שנות התשעים, בכדור הארץ היא גם תפגוש דברים שכבר כמעט נעלמו מן העולם: סניף של בלוקבסטר, CD-ROM וגם את הסוכן האגדי ניק פיורי, שהוא ורטייתו מוכרים לנו היטב מכל הלהיטים הקודמים של מארוול, בימים שעוד היו לו זוג עיניים מתפקדות, ולפני שהחל לשמש אמרגן של להקת סופר-ההירוז הידועה כ"הנוקמים".
יחסית לעובדה שהסרט אמור להתמקד בגיבורת-על, הוא מעניק זמן מסך משמעותי באופן מפתיע לדמותו של הגבר הזה, שכמו בכל הסרטים האחרים בהשתתפותו, מגלם אותו כאן סמואל ל' ג'קסון, שעבר תהליך הצערה באמצעות המחשב. למעשה, לא פחות מאשר סיפור על מקורותיה של קפטן מארוול, זה סיפור על מקורותיו שלו עצמו.
באשר לדרך שבה כל זה נעשה - ובכן, קל יותר להסביר מה כן עובד ב"קפטן מארוול", אז נתחיל עם חצי הכוס המלא. קודם כל, ברי לארסון - כמו בהופעותיה הקודמות היא פשוט כובשת, ומציגה כריזמה ייחודית ונדירה, כזו שבה די בהבעת פנים או מחוות גוף אחת שלה כדי לכבוש את הקהל.
כמו כן, בניגוד ל"וונדר וומן" שהציג את גיבורת-העל כאמזונה, כאן אנחנו מקבלים מודל נשי הרבה יותר אנושי והגיוני, מה שלא מפחית מהיותו מושא להערצה. היבט חזק בסרט הוא הדגש על מערכת היחסים בין הגיבורה לילדה שסוגדת לה, ובאחד הדימויים היפים בו אנו צופים באותה ילדונת מביטה בסופר-הירו האהובה עליה מעופפת לשמים, ומבינים כמה השראה היא ושכמותה עוד עשויות לשאוב מן ההופעה של לארסון.
נוסף לכך, גם סמואל ל' ג'קסון מציג הופעה נהדרת - מדהים איך בגילו, עם הרקורד שלו וכל הכסף שכבר צבר, עדיין נראה שהוא מגיע לצילומים כאילו תמיד מדובר ביום הראשון שלו בעבודה. בצידו, גונב את ההצגה חתול מסתורי ועתיר הפתעות שנכנס לפנתיאון החתלתולים הגדולים בתולדות הקולנוע. כמו כן, הקרדיטים מתהדרים בעיצוב מרהיב, ומשמשים במה לשתי סצנות פוסט-קרדיטים שהן מן המשמעותיות והטובות בדברי ימי מארוול.
מעבר לכך, הסרט באופן כללי מהנה לצפייה, אבל יש בעיות. בדיוק כשם שקפטן מארוול מצטיינת בהכל, כך הוא לא מצטיין בכלום: האקשן אינטנסיבי אך לא מסעיר, הדרמה נוגעת אך לא מרגשת, הנוסטלגיה חמודה אך לא ממיסה, ההומור מעלה חיוך אך לא קורע. הפסקול חביב אבל בנאלי - בשביל לראות גיבורת-על מביסה את יריבה לצלילי להיט טחון ומתבקש כמו "I'm Just a Girl", אפשר להסתפק בפרסומת לשמפו.
ויש עוד: הפתיחה של הסרט טובה, אך משם הוא לא הולך ומשתפר אלא להפך. נתח מרכזי ממנו מתרחש במהלך ביקורה במעונה של חברתה לשעבר לטייסת, והתוצאה היא רצף סצינות יבשושיות באופן כמעט מעורר תמיהה. דבר תמוה נוסף - האפקטים כאן נחותים למדי, והעיצוב של החייזרים ירוד וכעור, ומזכיר סרטים מזוויעים ונשכחים כמו "גרין לנטרן".
רבים ורבות שאלו - איך זה ש"קפטן מארוול" מגיע רק עכשיו? למה היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן לסרט גיבורת-על מבית היוצר של האולפן? למה זה קרה ב-2019 ולא ב-2009? התשובה היא שהתוצאה, חביבה ככל שתהיה, כה גולמית ומיושנת, עד שלעתים נראה כי אמנם הפיקו אותה כבר לפני עשור.
בעייתי מכל: האולפנים נהנים להציג את "קפטן מארוול" כבשורה פמיניסטית, אך לאורך הדרך מתבררת האמת. יותר מכל, מדובר בקדימון ל"הנוקמים: סוף המשחק", שבו רוב הדמויות הן גיבורי-על ממין זכר. כלומר, כמו הרבה מהלכים בסביבות יום האישה הבינלאומי, גם הלהיט הזה אינו חגיגה של העצמה נשית, אלא מהלך שיווקי ציני ואופורטוניסטי.