"שמעתי שאישה מדנוור תובעת את מייקל ג'קסון על הפרת זכויות יוצרים. בחיי, נמאס לי לשמוע את כל ההתקפות וההשמצות נגד מייקל ג'קסון. מטילים ספק באמינות שלו ופוגעים במוניטין שלו. אני לא מאמין למילה שלה. אני לא אומר שמייקל ג'קסון מושלם, רחוק מכך. כן, הוא כנראה אשם בפיתוי מתמשך ומחושב של שורה של ילדים קטנים. אני אתן לכם את זה. אבל מייקל ג'קסון לא מפר זכויות יוצרים, זה פשוט לא בטבע שלו… והעובדות לא משנות כבר, כי הנזק למוניטין שלו כבר נעשה. הרי, גם אם הוא יזוכה בבית המשפט מהטענות להפרת זכויות יוצרים - מה שאני בטוח שיקרה - הוא תמיד יישא את הקלון הציבורי. הוא כבר לא יהיה סתם 'מייקל ג'קסון אנס הילדים', הוא יהפוך להיות 'מייקל ג'קסון גנב השירים'. צר לי על מייקל, אבל אתם יודעים על מי אני באמת מרחם? על הילדים. הילדים מרחבי העולם שמעריצים את מייקל על כשרונו המוזיקלי ורואים בו מודל לחיקוי... ומדי פעם עושים איתו סקס".
(נורם מקדונלד, סאטרדיי נייט לייב, 1993)
בינואר האחרון, רגע לפני הקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי "לעזוב את נוורלנד" בפסטיבל סאנדנס, הודיע מנהל הפסטיבל ג'ון קופר כי שכר צוות של פסיכולוגים שימתינו מחוץ לאולם בשביל לתת מענה נפשי לצופים שירגישו שהם זקוקים לתמיכה בעקבות הצפייה בסרט. בין אם היה מדובר בגימיק שיווקי או חשש אמיתי לבריאות הנפשית של באי הפסטיבל, השמועה עשתה את שלה והסרט, שמתמקד בשני גברים שמספרים באופן מפורט על ההתעללות המינית שהם עברו לכאורה בילדותם על ידי מייקל ג'קסון, הפך להיות שיחת היום בעולם המוזיקה ובכלל.
קצת יותר מחודש של בלאגן תקשורתי ומשפטי, שהגיע לשיאו עם ניסיון של משפחת ג'קסון למנוע את שידור הסרט, כולל שיגור תביעה בסך 100 מיליון דולר נגד רשת HBO - סרטו של הבמאי דן ריד הוקרן בארה"ב ובאנגליה בתחילת השבוע, ובסופ"ש יעלה בשני חלקים גם בישראל (yes דוקו). הסרט קשה לצפייה, לא רק בגלל אורכו (למעלה מארבע שעות), אלא בגלל הנבירה הכמעט פורנוגרפית בתוך החיים האישיים של שני הגברים, שכוללת תיאורים בגוף ראשון של אונס ילדים. למרות האורך והמורכבות של הדמויות, את השורה התחתונה של הדוקו חושף לנו וויד רובסון כבר עם פתיחת הסרט: "מייקל ג'קסון היה אחד האנשים הכי אדיבים, עדינים, אוהבים ואכפתיים שהכרתי בחיי... וחוץ מזה, הוא התעלל בי מינית במשך שבע שנים".
גרסת המתלוננים אמינה כמו אגרוף לבטן
ראוי לציין, למען הסדר ההיסטורי, שמייקל ג'קסון הוא אחד האמנים הכי גדולים של המאה ה-20, ואחד הבדרנים הגדולים בכל הזמנים. האישיות שלו היא רק נדבך אחד ממה שהפך אותו לאחד מהאייקונים התרבותיים הפופולריים בתולדות המין האנושי. ודווקא בגלל זה, קשה כל כך להסביר את התופעה שהיא "מייקל ג'קסון" לצעירים של שנת 2019, בעיקר מכיוון שאין בימינו דמות בקנה המידה שלו, בטח לא בעולם המוזיקה. ג'סטין ביבר? טיילור סוויפט? ביונסה? דרייק? ליידי גאגא? כולם מוזיקאים נערצים, אבל אף אחד מהם לא מתקרב למעמד שהיה לג'קסון בזמן אמת.
בעידן שבו התוכן נשפך לכולנו מתוך מכשיר קסום הנכנס לכל כיס, קשה בכלל להבין איזו התרגשות עולמית התחוללה בכל פעם שמייקל ג'קסון היה חושף קליפ חדש. כל שיר חדש היה אירוע. דור היוטיוב לא יצליח לעולם להבין את ההתרגשות שאחזה בחובבי הפופ של תחילת שנות התשעים כשערוץ 1 הודיע שישדר במוצאי שבת לקראת חצות את הקליפ החדש של מייקל ג'קסון "שחור או לבן", בגרסתו המלאה והבלתי מצונזרת - באורך 10 דקות. בימים שהמילים "משדר מיוחד" עדיין הצליחו לרגש מישהו.
"ביום רביעי האחרון הפכו מייקל ג'קסון ואשתו דבי רואו להורים טריים לבן זכר. דובר המשפחה מסר כי הילד ירש את עיניה של דבי, השפתיים של לה-טויה ואת אחד האפים של מייקל. האב המאושר סיפר כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ. למעשה, העולל הצעיר, רק בן שלושה ימים, כבר הספיק להתעלל מינית בילד בן יום אחד".
(נורם מקדונלד, 1997)
ואולי, בדיוק מאותה סיבה, קשה להסביר לצעירים של שנת 2019 איך ידענו, כולנו, שההתנהגות של מייקל ג'קסון עם קטינים היא לא תקינה במקרה הטוב - ומפלצתית במקרה הרע. לא רק שידענו, התבדחנו על זה, כמו שהתבדחנו על צבע העור המתחלף שלו, על הניתוחים הפלסטיים, על השיער שהפך ממקורזל לחלק ועל התחביבים המוזרים כמו גידול שימפנזות ושינה בתאי חמצן. הטענה שמדובר ככל הנראה בפדופיל מסוכן השתגרה אצלנו כבדיחה, כמו העובדה שהאף שלו נראה שונה בכל קליפ. תוכנית הטלוויזיה הפופולרית SNL הפכה לכר פורה לבדיחות כאלה, כאשר במשך שנים מנחה "עדכון הסופ"ש" נורם מקדונלד היה מספר בדיחות שחורות (וקורעות) על כך שג'קסון הוא פדופיל שנוהג לשכב עם ילדים. בתוכנית "הטונייט שואו" ג'יי לנו ערך ריאיון מדומה עם ג'קסון באמצעות קטעי ארכיון, שנגמר בכך שלנו "מפוצץ" את הריאיון, והולך לבכות במקלחת. קונאן אובראיין נהג לערוך "ריאיונות" עם תמונה מדובבת של ג'קסון, שם הבדיחה החוזרת הייתה הגועל של מייקל ממגע של נשים וגברים מעל גיל 18. "סאות' פארק" ערכו פרק שלם סביב חיבתו (הלא מוכחשת) של מייקל ג'קסון לארח ילדים במיטתו, ואפילו בקומדי סטור שלנו לא חסכו שבטם ממי שהצהובונים כינו "וואקו ג'אקו".
"אני לא חושב שהוא אשם. בואו נסתכל על העובדות. יש ילד בן 10 שאומר שהוא חולה בסרטן והמשאלה האחרונה שלו היא לפגוש את מייקל ג'קסון… אז הילד טוען שהוא הוזמן לבית של מייקל, והוא הלך לשם, וקורה שם כל מה שאתה מצפה שיקרה בבית של מייקל ג'קסון: הם מטפסים על עצים, הם מלטפים חיות, הם רוכבים על גלגל ענק ואוכלים עוגיות… ואז, באמצע כל הפעילות הזאת, מסיבה כלשהי, מייקל מגיש יין וכדורים, ומוצץ לילד את הזין. חברים, עד כמה שזה כואב לי להגיד את זה, לילד הזה יש חתיכת חוצפה לקרוא לזה 'התעללות'... חבוב, לזה אני קורא אירוח! מה עוד אתה רוצה? כשאני הולך לחברים שלי אני יכול לקוות במקרה הטוב לאיזה משקה קל, אני יכול רק לחלום על נסיעה ברכבת הרים ומציצה".
(דייב שאפל, 2004)
תנועת "MeToo" שינתה את יחסי הכוחות בין כוכבי העל האלימים לקורבנות שלהם, אבל לא פחות - היא הכריחה את הציבור להביט עמוק אל תוך הצחנה המוסרית של האלילים שלהם. בהרבה מובנים, "חזקת החפות" נראית כמו המלצה בלבד בימינו, וקריירות של אנשים נשרפות יחד עם המורשת שלהם על סמך תלונה - קשה בכלל להבין איך בזמן אמת יכולנו להתבדח מצד אחד על הצד המפלצתי לכאורה באישיות של ג'קסון, ומצד שני היינו רוקדים לצליליו בכל הזדמנות שנקרתה בפנינו.
בתוך היקום החדש הזה, סרטו של ריד מהדהד ככתב אישום מקיף, חמור, מטלטל - וכן, חד צדדי. זו החלטה מודעת. מייקל ג'קסון נגרר כבר בחייו לבית משפט כדי להגן על שמו, ויצא זכאי. "לעזוב את נוורלנד" לא מחפש לעשות צדק עם זכרו של הזמר המנוח, והסרט אינו מהווה תחליף לבית משפט. הסרט כן מבקש להציג צד אחד שמעולם לא נשמע, הצד של הילדים והמשפחות שטוענות שנפגעו על ידי הכוכב. והתוצאה, למגינת לבם של מעריציו הרבים של ג'קסון, אמינה כמו אגרוף לבטן.
ובכל מקרה, אם לצטט את ינון מגל: "אין עשן בלי אש". מעבר להאשמות ישנן עובדות שג'קסון הודה בהן עוד בחייו, והן לכל הפחות מטרידות. אי אפשר שלא להתייחס למנהג המוזר של ג'קסון לשכן בחדר השינה שלו ילדים שונים, אותם נהג להטיס במיוחד לאחוזה שלו יחד עם משפחותיהם, ואז להפריד בין הילדים מההורים. וכן, מותר לשאול איזה מין הורים מסכימים לתת לילד הקטן שלהם לחלוק מיטה עם אדם בוגר זר, גם אם הוא כוכב הפופ המפורסם בעולם. יש לזכור שלא מדובר על איזו תקופה תמימה של לפני מאות שנים, אלא על סוף המאה ה-20, ואמא אוסטרלית לילד בן 7 שלא מבינה שזה לכל הפחות חשוד שגבר זר קונה לה כרטיסי טיסה במחלקה ראשונה ואז משכן אותה בחדר מלון אחד, בעוד בנה התמים הולך לישון בחדר השינה של הזמר כמעט בלי שום היכרות אישית מוקדמת - זה לא דבר סביר. בין אם מדובר בטירוף שנובע מהערצה או סתם טיפשות, אי אפשר לבטל את האחריות של ההורים במקרה הזה.
"מייקל ג'קסון התחרפן. מה לעזאזל לא בסדר איתך מייקל. עוד ילד? עוד ילד?! זו הוכחה לכמה שאנחנו אוהבים את מייקל - אנחנו נתנו לו פס על הילד הראשון. אבל עוד ילד? די, אני גומר איתו. הייתי מעריץ שלו כל החיים, אבל זהו… עוד ילד? זה כמו שנמצא עוד גופה של אישה לבנה מחוץ לבית של או ג'יי סימפסון".
(כריס רוק, 2004)
החוזקה של הסרט מגיעה בזכות הצגת סיפורם האישי של שני המתלוננים - ווייד רובסון (36) וג'יימס סייפצ'אק (40) - בגוף ראשון. הנבירה החטטנית בעבר של השניים קשה לצפייה לעתים, בעיקר כשהשניים מספרים, כל אחד בסגנונו, על ההתעללות המינית שחוו. זה כולל תיאור גרפי של איבר מין של גבר אפרו-אמריקני מבוגר בתוך פה של ילד בן 8, ניסיון חדירה אנאלי לילד צעיר (לאחר שהניסיון לא צלח, ג'קסון איבד עניין בילד) וגם "טקס חתונה" שנערך בין סייפצ'אק לג'קסון, שכלל החלפת טבעות יהלום. כשסייפצ'אק הבוגר מציג למצלמה את הטבעות, ידיו רועדות וקולו נשבר. צריך להיות חסר לב בשביל לא להצטמרר בקטע הזה, וזה כמעט לא אנושי לא להאמין לו בשלב זה - כאשר לא ברור איזה אינטרס יכול להיות לו לבדות כזה סיפור חושפני וטראומטי.
בנוסף לוידויים האלה, השניים, יחד עם חברי משפחתם, משחזרים בצורה די מתישה אירועים טריוויאליים ולא מהותיים לעצם הטענות נגד ג'קסון, כמו סיפור ההיכרות שלהם עם בנות זוגם או מחלת הנפש של אביו של רובסון. אלא שהבחירה לחטט עמוק בתוך חייהם האישיים של רובסון וסייפצ'אק, שנים אחרי שההתעללות המינית מצדו של ג'קסון נפסקה, עוזרת להבין את המניע המשותף של שניהם לחשוף את סיפורם אחרי כל כך הרבה שנים. ההתמודדות עם השדים האישיים שלהם עוזרת לנתב את כל מסלול הטראומה אל היישות ההרסנית שאחראית במידה רבה לעיצוב דמותם הבוגרת, לטוב ובעיקר לרע.
אלא שהחוזקה של "לעזוב את נוורלנד" היא במידה רבה גם החולשה שלו, כאשר מעבר לעדויות האמינות של שני המתלוננים אין מספיק חומר לחזק את הטענות שלהם. לאור העובדה שג'קסון הלך לעולמו לפני עשור, זו אפילו לא "מילה נגד מילה" - זה משפט במעמד צד אחד. אף עד מטעם ההגנה לא מגיע כדי לסתור את הטענות של השניים, ולא מן הנמנע שזה המעשה האנושי לעשות - אך מבחינה דוקומנטרית ועיתונאית זה מרגיש כמו ההחלטה הקלה יותר. קצת מוזר שאף אחד מחבריו או משפחתו של ג'קסון לא התראיין לסרט, או אפילו אחד העובדים באחוזה המדוברת - בעוד הסבתא של אחד המתלוננים כן מרואיינת, בלי לתרום יותר מדי עניין. החולשה הזאת בולטת בעיקר לאור אירוע טלוויזיוני נוסף שעלה השבוע לשידור בישראל, "לשרוד את אר. קלי" (שוב yes דוקו), המצליח לספר בצורה חזקה ועגולה יותר סיפור דומה על כוכב ענק שלכאורה התעלל מינית ופיזית בנשים, לרבות קטינות.
הבסיס לסדרה על ר. קלי דומה - במרכזה עדויות מצולמות בגוף ראשון של המתלוננות הרבות נגד קלי - אלא שמעבר לראיונות עם הקורבנות ומשפחותיהן, הסדרה מתובלת בהסברים פסיכולוגיים וקרימינולוגיים מפי מומחים, שמוסיפים נפח ומצליחים להבהיר חלק מהכוונות המניפולטיביות של התוקף, כמו גם את ההתנהגות הלא רציונלית של חלק מהקורבנות. בנוסף, שני אחיו של קלי מתראיינים בצורה גלויה לסרט, אך הכנות המפתיעה שלהם מול המצלמה מונעת מהם להפוך אוטומטית לעדי הגנה, לעתים אפילו להפך.
"האומה עדיין בהלם לאחר הפרסום לפיו ליסה מארי פרסלי מעוניינת להתגרש ממייקל ג'קסון. לפי מקורות, השניים מעולם לא היו שידוך מוצלח. היא נוטה יותר להיות אישה שקטה שאוהבת להישאר בבית, בעוד הוא יותר פדופיל".
(נורם מקדונלד, 1996)
בעוד הדוקומנטרי של ריד מתמודד עם האשמות מלפני יותר מ-20 שנה כלפי אדם שמת כבר קרוב לעשר שנים, הסדרה של רשת לייפטיים ששודרה לפני חודש הציגה אירועים מחרידים שהתחילו לפני 25 שנה (אז התחתן ר. קלי עם הזמרת הצעירה אלייה כשהייתה רק בת 15) ומאז רק החריפו - עד היום הזה. לפי הסדרה, קלי עדיין החזיק עד לאחרונה הרמון שהורכב מנשים שטופות מוח, שהחוזקו כנגד רצונן בכת סקס. בדומה לג'קסון, גם הטענות על התעללות מינית בקטינות מצדו של קלי הפכו לבדיחה על חשבונו, ולחלק מהאימג' הציבורי שלו, כל זאת בלי לפגוע בקריירה שלו. חובבי סדרת המערכונים המיתולוגית "המופע של שאפל" זוכרים בוודאי את הקליפ הפרודי "Piss on You".
למרות הכחשותיו, שקיבלו תוקף על ידי בית המשפט בארה"ב, קלטת הסקס המודלפת שמציגה אותו משתין על קטינות הפכה למוצר לוהט בשוק קלטות הווידאו, עוד לפני פריחתם של אתרי הפורנו באינטרנט. ושוב, איכשהו הציבור ידע שהוא עושה את הדברים הנוראיים האלה - וסלח לו. כעת, עם 10 תיקים חדשים על התעללות בקטינות, נראה שגורלו של קלי נחתם. זו תהיה הפתעה מאוד גדולה אם לא יבלה את שארית חייו בכלא, אבל בכל מקרה - הקריירה שלו כבר נקברה.
מפלצות מניפולטיביות, סדיסטיות ויהירות
המשותף לג'קסון וקלי, בין אם הם המפלצות שהוצגו בדוקומנטריים שהוצגו לאחרונה ובין אם הם חפים מפשע שהואשמו לשווא, הוא הבחירה שלהם להתגרות בגורל של עצמם. התפיסה של מייקל ג'קסון כחובב ילדים, במובן לא חיובי, התבססה כבר בתחילת שנות התשעים - לאחר שבשנת 1993 הכוכב שילם סכום כסף לא ידוע למשפחתו של ג'ורדן צ'נדלר בן ה-13 כדי שיפסיקו לשתף פעולה עם הרשויות בנוגע לתלונה שהם הגישו נגדו בגין תקיפה מינית. למרות שהסיפור עשה כותרות ברחבי העולם, ורבים ראו בתשלום של ג'קסון הודאה באשמה, הוא המשיך לארח במיטתו ילדים קטנים (על השינה המשותפת אין ויכוח). באופן דומה, ר. קלי - שתועד לכאורה בסרטון מפליל והצליח להימלט מזרועות החוק, ככל הנראה בזכות חסדיה של הקורבן שסירבה לשתף פעולה עם הרשויות, לא ברור מאילו מניעים - לא הפסיק "לצוד" קטינות עם תסביכים מיניים וחלומות גדולים, והפך אותן לשפחות מין בצורה מניפולטיבית וסדיסטית.
חטא היוהרה הבלתי נתפס של הכוכבים מוצג בצורה דומה בשני הדוקומנטריים, בעוד השוני נובע בעיקר בדרך ההסתכלות על הקורבנות. שני המתלוננים של ג'קסון מוצגים כאנשים שבורים, שחייהם עוצבו באופן מוחלט על ידי הטראומה שחוו כילדים באחוזת נוורלנד. זה בולט בעיקר במקרה של רובסון האוסטרלי, שמודע לכך שהוא חייב את הקריירה המצליחה שלו בארה"ב ככוריאוגרף של ג'סטין טימברלייק ובריטני ספירס (עוד לפני שהיה בן 16!) לעזרה שקיבל מג'קסון, אבל לא יכול היה ליהנות מהחיים הנוצצים שלו בגלל הטראומה. הסרט נגמר בכך שהגברים שורפים אלבומים של ג'קסון ומזכרות שנושאות את דיוקנו - כאילו מנסים להיפטר מזכרו שרובץ על חייהם.
להבדיל, "לשרוד את ר.קלי", כפי שהשם מרמז, מציג את המתלוננות הרבות נגד קלי כ"שורדות" בצורה אקטיבית. הדוקומנטרי, שנעשה על ידי נשים בלבד, מצליח בצורה חפה מציניות להזכיר שזו הייתה נחישותן של נשים שנפלו קורבן להתנהגותו ההרסנית של קלי שגרמה להם לשרוד את מרותו. רשויות החוק אכזבו אותן, החברה נטשה אותן - אבל הן הצליחו לברוח, ולשרוד. בסוף הפרק השישי והאחרון של הסדרה מוקדש רגע קטן כדי להתבונן בחיים החדשים של כל אחד מהשורדות - בחירה חזקה ומעצימה הרבה יותר מכל מדורה.
"כשהייתי בן 8 או 9 הייתי ממש בקטע של מייקל ג'קסון. הייתי מעריץ מושבע שלו. קצת חבל לי בדיעבד להבין שלא ידעתי שהייתי בדיוק הטעם שלו".
(פרנקי בויל, 2009)
ועכשיו מגיעה שעת ההגנה. אחוזתו של ג'קסון, כאמור, תובעת עשרות מיליונים מרשת HBO, ומשפחתו יורה אש גם ברשתות החברתיות, בנוסף לסבב ראיונות בכלי התקשורת המסורתיים. הטענה: לא יהיה כלום כי לא היה כלום. לטענת משפחת ג'קסון, המניע של סייפצ'אק ורובסון הוא כלכלי נטו, לאחר שתביעה אזרחית של האחרון (על סך 1.5 מיליארד דולר) נדחתה על ידי בית המשפט. גם ר. קלי שבר שתיקה לאחר פתיחת התיקים הפליליים נגדו - רק ביום שני השבוע התראיין ואמר בדמעות שהוא חף מפשע ולא מבין איך בכלל מישהו יכול להאמין שהוא עשה את הדברים שנטען עליו בדוקומנטרי.
במקביל עולה וחוזרת הדרישה להחרים את האמנות של השניים. תחנות רדיו ברחבי העולם מודיעות שיפסיקו לשדר את המוזיקה של ג'קסון מאז שהתפרסמו החשדות שעולות מהסרט, כולל כאן בישראל - לפי שעה גלגלצ תפחית את השמעות שיריו. סביר בהחלט שנשמע פחות מג'קסון וקלי בתקופה הקרובה, וסביר שדור ה-MeToo יצליח להעלים את הקריירה הענפה של השניים במרוצת השנים. הילדים שלנו לא ישמעו את שמוליק קראוס כי הוא הרביץ לג'וזי, הילדים שלנו לא ישמעו את אייל גולן כי אבא שלו סרסר בקטינות, הילדים שלנו לא יראו סרטים של וודי אלן, קווין ספייסי ורומן פולנסקי, ולא יזכו לצחוק מהבדיחות של לואי סי קיי. יש ברשימה הזאת מקום גם לר. קלי ומייקל ג'קסון.
הדור הבוגר קצת יותר, בטח אלה שחוו את מייקל ג'קסון בזמן אמת, כבר לא יוכלו להדחיק את המוזיקה שלו. ברמה האישית, אחרי שסיימתי לצפות בשני חלקי הסרט שמציג את גיבור ילדותי כמפלצת מינית אפלה ומניפולטיבית, נכנסתי לספוטיפיי במין ניסוי: האם המוזיקה שלו תישמע לי אחרת עכשיו, אחרי ששמעתי את העדויות המצמררות של הקורבנות? הלכתי לאלבום "Thriller", והאזנתי לטראק הפותח, "Wanna Be Startin' Somethin'" ששמעתי כל כך הרבה פעמים. המוזיקה התקיפה אותי, החושים שלי התחדדו, הפרצופים הברורים של הקורבנות התפיידו ובמקומם נשמעה רק ההפקה הפראית של קווינסי ג'ונס. הקול של מייקל שמתערבב במקהלה השבטית ברקע זרק אותי לפיסות חיים נעימות, לצד זכרונות מודחקים כמעט. ימי בית הספר התמימים, הנשיקה הראשונה, האובדן הראשון, הנסיעה הראשון לחו"ל, האוטו הראשון, שברון הלב הראשון.
בין אם מדובר במפלצת או לא, זה כבר לא משנה. את מורשתו של "מלך הפופ" אנחנו יכולים למחוק, אבל לא את הזיכרונות. למה שאנחנו ניענש על החטאים שלו? השכנוע העצמי עבד ("ככה בטח מרגישים מעריצי אייל גולן", חשבתי לעצמי), אבל אז המוזיקה של מייקל המשיכה להתנגן, והפלייליסט נחת לבסוף על "You Are Not Alone", הלהיט הגדול האחרון של ג'קסון בימי חייו, שנכתב על ידי לא פחות מר. קלי עצמו. השילוב של השניים בתור שיר (מושלם) אחד היה קשה מדי. תחושת הנוסטלגיה התחלפה בבחילה קלה. נאלצתי לעצור, עד הפעם הבאה, אם תהיה כזאת. המוזיקה של מייקל ג'קסון ליוותה כמה מנקודות הציון הכי משמעותיות בחיים של בני דורי, ואף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו. בטח לא מפלצות כמו מייקל ג'קסון ור. קלי. לכאורה.