האקלים הטלוויזיוני הצפוף כל כך של ימינו מביא עמו הצפה של כל ז'אנר כמעט. אחד מהבולטים - לא מעט בזכות ההצלחה של "החיים עצמם" סוחטת הדמעות - הוא סדרות שמעלות את האבל על נס. לפעמים זהו מרכיב במנוע של דמות מרכזית, כמו בסדרות הז'אנר "נייטפלייר" ו"המשימה הראשונה". פעמים אחרות מדובר בסדרה שמוגדרת כולה תחת המטרייה הזו, האובדן והצער העמוק, כמו "ילדותי" ("Kidding") ו-"Sorry For Your Loss".
אל הקאדר הזה מצטרפת היום (שישי) הדרמה הקומית החדשה של ריקי ג'רבייס עבור נטפליקס, "טוני נולד מחדש" ("After Life"). ג'רבייס כתב וביים את כל ששת פרקי הסדרה, ומככב בה בתפקיד טוני, אלמן מוכה צער המתגורר בעיירה קטנה וציורית. אחרי מות אשתו, טוני משליך מעליו את הטקט והנורמות החברתיות ומרשה לעצמו לעשות ולומר הכל, בלי סינון, פשוט כי לא איכפת לו.
במידה רבה "טוני נולד מחדש" היא שורה של מפגשים חוזרים ונשנים, מין שגרה טורדנית שבמסגרתה טוני נאלץ להתמודד עם העולם ועם שוכניו פעם אחר פעם. הפסיכולוג שלו, הקולגות שלו במערכת העיתון המקומי הזניח, גיסו שהוא גם הבוס שלו, אלמנה קשישה בבית הקברות, אביו השיטיוני והאחות שסועדת אותו ואחרים. יש לו אפילו מפגש קבוע עם אשתו המנוחה ליסה, כשהוא שוכב במיטה וצופה בקטעי וידאו שצילמה עבורו טרם מותו, ולחילופין סרטונים ביתיים שהוא עצמו צילם הרבה לפני כן ותיעדו את חייהם המשותפים והמאושרים.
בסרטונים האלה אומרת לו ליסה שהוא אדם טוב, אבל רוב הזמן מה שאנחנו רואים שנשפך מהגיבור זה סרקזם מרושע, מיזנתרופי, ציני, ניהיליסטי, ובעיקר מאוד מאוד מצחיק. כשהוא מתמודד עם דוור לא מקצועי, עמיתה משמימה בעבודה או שני נערים שרוצים לשדוד אותו; ובעיקר כאשר מתוקף משרתו הוא נאלץ לסקר לעיתון תושבים משונים של העיירה, דוגמת צעיר שמנגן על חליליות משני נחיריו או אדם שרטיבות בקיר ביתו יצרה לכאורה את דמותו של קנת' בראנה. כמה מההיתקלויות הכפויות של טוני עם אנשים אחרים, בפרט כשהן נמשכות זמן רב ויורדות לפרטים, היסטריות.
אלא שלכל אורכה של "טוני נולד מחדש", הצחוק המהדהד הזה נתקל בחומת יגון. רגעים נוגעים ללב שבהם ניכר איך העולם קרס על חזהו של טוני ומאיים להכריע אותו. מפגשים רכים בהרבה, עצובים בהרבה, שבהם הוא מגלה כי הסביבה המיידית שלו מלאה בשותפי גורל. כמה מהרגעים היפים ביותר של הסדרה הם אלה שבהם שני סוגי המפגשים נמזגים זה בזה. דמויות נלעגות הופכות פתאום אנושיות וחמודות, סצנות מביכות נפתחות פתאום ונמלאות עדנה.
"טוני נולד מחדש" היא חוליה מתבקשת בשרשרת של ג'רבייס שהחלה עם "המשרד" והמשיכה עם "ניצבים" ו"דרק". לא רק מפני שהסדרה החדשה כוללת שתיים מהנשים המרכזיות בסדרות הללו - קרי גודלימן מ"דרק" היא כעת הרעיה המנוחה, אשלי ג'נסן מ"ניצבים" היא המטפלת בבית האבות - ושחקנים נוספים מהפרויקטים הקודמים; אלא התהליך שעובר טוני כאן דומה למדי לתהליך של ג'רבייס כפי שמעידות היצירות שלו. מה שהחל בהומור מבוכה קשוח הלך והתרכך עם השנים, הפגין יותר ויותר את הלב שלו, גם אם לא תמיד היה מכויל - "דרק" זכתה לביקורות שהאשימו אותה בחוסר רגישות ולעג למוגבלים.
"טוני נולד מחדש" היא שקלול ושכלול יכולותיו של ג'רבייס, במובן מסוים. מעשייה מהונדסת היטב שכבר שמענו פעמים רבות בעבר, כזו שיודעת ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, להשתמש במינונים המדויקים, לייצר את המניפולציות המתבקשות, לומר משהו מוכר אך יפה על החיים בצל המוות, ולאפשר לג'רבייס לפרוק את נרגנות גיל-העמידה שלו בלי לקומם ובלי להלאות. הבדיחות המצוינות מונעות מהסדרה להיות מדכדכת בלי לחתור תחת הרגש שלה, המתיקות לא גולשת לסכריניות (טוב, אולי קצת), וגם אז מאוזנת כמעט לשלמות על ידי המרירות של האיש העומד במרכזה.
אם בפעמים הקודמות היה מקום גם לדמויות אחרות לפרוח, "טוני נולד מחדש" היא סיפורו של איש אחד. שאר הדמויות תמיד שם בשביל שיוכל לרגוז עליהן או לומר להן משהו שנון, ואם טוני לא בסצנה אז מדברים עליו. אולם זה בעצם הסיפור, וזה חלק מהלקח. טוני לא רואה מעבר לכאב של עצמו ובמוצהר לא מתחשב באחרים, והסדרה מיישרת איתו קו. מבחינה רעיונית יש בזה היגיון, אבל קשה לא להצטער קצת על היעדר פיתוח של כמה מהאחרים.
בניגוד ליצירות אחרות המגוללות מסע לגאולה של אדם מוכה אבל, ובראשן "ילדותי" (ובניגוד גם ליצירות פורצות דרך של ג'רבייס עצמו), ההתמסרות של "טוני נולד מחדש" לקונספט שלה מונעת ממנה לשבור מסגרות ולהפוך ליצירה מיוחדת ומטלטלת. אולם גם במסגרת הגדרות שהיא תחומה בהן, הסדרה החדשה מהווה תוספת מענגת ונבונה לתת-הז'אנר.