העידן המילניאלי מספק שלל הוכחות שככל שהמציאות משתנה - הציבור לעתים רק הולך ונעשה שמרן יותר. "חתונה ממבט ראשון", שהייתה אחת התכניות הנצפות היותר בטלוויזיה בשנה האחרונה, היא פרסומת לשמרנות בעידן ההיפר-קפיטליסטי. משאת הנפש, למשנתה, הינה נישואים סטרייטים, ואפשר לקבל אותה כמזון מהיר, בתוך חווית משתמש אידיאלית - חום משפחתי, בית בפרברים ותחושה נעימה של שלווה.
הפרק הראשון של העונה, שהוקרן אתמול (ראשון) בקשת 12, התמקד ביוגב ובת אל, בלי שהכירו לנו זוגות אחרים (מי יודע, אולי התבנית תישבר ובהמשך יוצגו לנו זוגות מסוג אחר. בינתיים זה לא כך). שניהם מצליחנים, מסודרים, נאים ומשעממים מספיק בשביל שייראו כמו שידוך מושלם. היא אדריכלית שמבוססת בניו יורק, הוא מהנדס בחברת הייטק שגר במושב בדרום הארץ. הם בסך הכל בתחילת-אמצע שנות השלושים לחייהם, אגב.
הפרק עצמו היה ארוך ודי משעמם: ההתלבטויות רגילות, החששות גם כן, הנוסחה קבועה ונועדה ללחוץ על בלוטות הרגש היטב. חבל שהמנחה עידו רוזנבלום נעלם אחרי תחילת התכנית, ולא היה שם כדי להקליל מעט יותר את הסיטואציה. גם צוות המומחים לא היה פיקנטי מספיק כדי לגנוב את ההצגה. כשאף אחד מהכוחות - המתמודדים, המנחה, המומחים - לא משכו באמת לכיוון שלהם, נוצר משהו שהוא מעט פרווה.
ניתן לחשוב על "חתונה ממבט ראשון" כעל משחק: אחוז המתגרשים כל כך גבוה, מה כבר אפשר להפסיד כשמתחתנים על עיוור, ועוד לכמה חודשים במקרה הגרוע ביותר? לא המשתתפים ולא אנשי התוכנית רואים זאת כך. הם מתיימרים, ברצינות תהומית, לזווג זיווגים כאילו זוגיות היא משוואה מתמטית פשוטה ולא תהליך ארוך ומורכב של למידה ושיתוף פעולה. כמה פשוט הכל היה יכול להיות, לו היה זה כך באמת.
הכל נכון, ואפשר להיות ציניים ושכלתניים לגבי זה. ובכל זאת, אחרי שהכל נאמר, מול המסך רובנו מובנים חברתית להתרגש מהפנטזיה הזאת. במובן הפשוט ביותר, לפחות ברגעי השיא, זה עובד, ומובן לחלוטין מדוע: הרבה יותר מהרצון למצוא אהבה וזוגיות, ועוד יותר מאלמנט ההפתעה - אנשים פשוט רוצים לקבל אישור ולהרגיש שהם מסתדרים, שהם מוצאים כיוון, שסוף סוף המירוץ שלהם נגמר, שהם עולים כיתה. גם אנחנו הצופים, כנראה, מזדהים עם התחושות האלה.
לכן, החלקים המרגשים באמת בתוכנית הם ההודעות למשפחה ולחברים - לראות את בת-אל ואחיה מתחבקים, למשל - ולאו דווקא רגע שבירת הכוס. כשהמצלמה תופסת את הרגעים האלה, בשילוב עריכה אפקטיבית, קשה לעמוד בפני זה. בימים מטורפים כאלה, כפית אחת של קיטש היא לפעמים כל מה שצריך.
