פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקוסם: כך נתניהו העלים את הסכסוך מהקולנוע הישראלי

      דווקא ראש הממשלה הכי הוליוודי שהיה פה לא התערב בקולנוע המקומי באופן ישיר וגם כמעט לא מאוזכר בו. עם זאת, הקדנציה השנייה שלו גרמה לנו ולעולם כולו לאבד עניין בפתרון אפשרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכך גם הובילה להתפוגגותו מן המסכים. דור נתניהו, חלק ג'

      נתניהו והקולנוע (לשכת העיתונות הממשלתית)
      בעצם, לא כמו טראמפ. נתניהו (צילום: עיבוד תמונה)

      יחסי הגומלין בין בנימין נתניהו לקולנוע הישראלי מלאי סתירות. מצד אחד, מדובר אולי בראש הממשלה הכי קולנועי שהיה כאן: אחד שנחשב אשף בהופעה מול מצלמה, למד אצל מורה אמריקאית אגדית בתחום, וסביר להניח כי יכול היה לפתח קריירה כלשהי במשחק. הוא גם הפוליטיקאי הכי אמריקאי שהיה כאן, ולכן גם הכי הוליוודי - כזה שמושפע באופן מוצהר מרונלד רייגן ודונלד טראמפ, שניים שהופיעו בסרטים לפני כניסתם לבית הלבן.

      אך בניגוד לנשיאים האמריקאים לדורותיהם, שהקפידו לתחזק אולם הקרנה פרטי במעונם, כמעט אף פעם לא שמענו את נתניהו מדבר על סרט שראה. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, גם לא ראינו אותו בפרמיירה או בטקס קולנועי כלשהו. אחת ההופעות הציבוריות האחרונות של יצחק רבין ז"ל היתה בטקס האוסקר הישראלי. ביבי מעולם לא דרך שם. נוסף לכך, גם לא חזינו באזכורים לדמותו, בטח לא בעשייה העלילתית. חוץ מ"קינג ביבי" הטרי, קשה לחשוב על יצירות קולנועיות שמזכירות אותו, אפילו לא בעקיפין.

      נתניהו אוהב את אמריקה, אבל אולי אינו משתגע במיוחד על הוליווד, או על סרטים בכלל. ואולי הוא פשוט היה עסוק מדי, או דווקא ביישן והססן מדי. ייתכן גם שזה נובע מאימוצו את הגישה האמריקאית, המתנגדת להתערבות יתר של הממשלה בתרבות, וסבורה כי התנהלות שכזו ראויה יותר לקומיסרים קומוניסטים. לכן, ביבי אמנם לא התאמץ לרסן את מירי רגב כשזו הסתערה על האמנים המקומיים, אך מצד אחר, גם לא ממש פעל למענה - עובדה שהיא לא הצליחה להעביר את חוק הנאמנות בתרבות, או בכלל לחולל רפורמות משמעותיות כלשהן.

      עם זאת, לא רק ישראל השתנתה בעידן נתניהו, אלא גם המסך הגדול שלה. קודם כל, בין הקדנציה הראשונה לזו הנוכחית, הקולנוע המקומי עבר שינויים שהדהדו את התהפוכות בתרבות המקומית ובחברה הלאומית בכלל: התעשייה נהיתה פריפריאלית, מזרחית ורוחנית יותר, והחלה לעסוק בדת ובמסורת הרבה יותר מאשר בעבר. לכך לא היה בהכרח קשר ישיר או עקיף לפועלו של ביבי עצמו, אבל שינוי דרמטי אחר דווקא כן קשור בו.

      נאום רה"מ נתניהו לאיפא"ק, 26 במרץ 2019 (צילום מסך)
      סרט אחר. נתניהו (צילום מסך)

      הכוונה היא, כמובן, להתאדותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מן הקולנוע הזה. אמנם, התעשייה הישראלית אף פעם לא היתה שמאלנית כפי שנטו לחשוב, וגם לא כפייתית לצבא ולמצב במזרח התיכון כמו התדמית שהודבקה לה. עם זאת, אין ספק שהסוגיות הללו בהחלט עמדו כאן במרכז הבמה הקולנועית - תופעה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים, רגע לפני שהכוכב ההוליוודי חזר לארץ מן האו"ם, בדרכו לכבוש את ההנהגה המקומית.

      הסוגיות הללו המשיכו להעסיק את הקולנוענים המקומיים גם בזמן הקדנציה הראשונה של נתניהו ואחריה. בין אמצע לשלהי העשור הקודם, למשל, חזינו בגל סרטים על מלחמת לבנון השנייה, שהולידו שלושה מן התוצרים הבולטים בתולדות הקולנוע המקומי - "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון". אך ב-2009 נתניהו חזר לשלטון, והפעם כדי להישאר בו, וכך החל תהליך שבסופו התעשייה הישראלית החזירה את הנשק למחסן.

      ההמחשה הטובה ביותר לכך הגיעה בשנה שעברה: "שתי אצבעות מצידון", סרט על מלחמת לבנון הראשונה, איבד אחרי שלושים שנה את תואר הלהיט הקופתי הגדול בדורנו, ומי תפס את מקומו? "מכתוב", קומדיה שאין לה שום נגיעה לפוליטיקה, והפכה לבלוקבסטר מפלצתי וטיפוסי לעידן ביבי, שבו הסכסוך נותר מחוץ לתמונה.

      היו בעשור האחרון שני להיטים צבאיים גדולים, "אפס ביחסי אנוש" ו"הלהקה האחרונה בלבנון", אבל הם עסקו יותר בסאטירה על הביורוקרטיה הפנים-צה"לית, ופחות בצד השני של המטבע. והיה גם את "פוקסטרוט", אבל הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וכה חריג בנוף, עד שלא פלא כי עורר היסטריה כה גדולה. והיו גם את הסרטים של עמוס גיתאי ואודי אלוני, אבל הם פועלים בשולי התרבות המקומית, והתהודה הקלושה לה זכו יצירותיהם בקרב הקהל המקומי רק מוכיחים באיזו מידה העיסוק בסכסוך נהיה שולי גם כן.

      ששון גבאי ורונית אלקבץ בסרט "ביקור התזמורת" (יח"צ)
      סופם (הזמני) של המשלים הקולנועיים על דיאלוג יהודי-ערבי. מתוך "ביקור התזמורת" (צילום: יח"צ)

      זה לא קרה בגלל שנתניהו ציווה לעצור את כל ההפקות בנושא, כיוון שהוראה כזו לא ניתנה, כמובן. זה גם לא היה רק בגלל השפעתה המסרסת ללא ספק של מירי רגב, שאמנם נהוג להאשים אותה בהכל, אבל מהפכות של ממש היא לא חוללה, ובכל מקרה כיהנה כשרת התרבות רק ארבע שנים.

      זה קרה, לדעתי, מסיבה אחרת: קולנוע, אפילו כזה שאינו מסחרי במובהק כמו התעשייה הישראלית, הוא אמנות רלוונטית וקולקטיבית. מאז ומעולם, בכל מדינה ובכל תקופה, היא משקפת את הזמן והמקום שבו נעשתה, מנהלת דיאלוג עם הקהל ועוסקת במתחים שמעניינים אותו. אם לא מדברים על הכיבוש מחוץ לאולמות, למה שיעשו זאת בתוכם?

      בתחילת הקדנציה השנייה והבלתי נגמרת של נתניהו, לפני כעשור, ענייני הסכסוך עוד היו חמים בכותרות: המו"מ המתקדם של אולמרט עם אבו-מאזן, יוזמת ז'נבה, נאום בר-אילן, הדיבורים על פתרון שתי מדינות לשני עמים, המחויבות של אובמה לנושא וכיוצא בכך. עם הזמן, כל זה הלך והתפוגג, כמו קריירה של כוכב הוליוודי דועך. עדות לכך ראינו בקמפיינים האחרונים: בחירות 2013 היו סביב המחאה החברתית; אלה של 2015 נוצרו בגלל חוק ישראל היום; והמערכה שמתנהלת כרגע אמנם מתרכזת בענייני חוץ וביטחון, אבל רוב המפלגות עושות זאת מתוך התייחסות לשלום ואפילו לפשרה כסוג של אשליה, אז לא פלא שבימינו כבר לא רואים סרטים כמו "ביקור התזמורת".

      ויש גם עניין נוסף. תעשייה כמו זו הישראלית תלויה במידה רבה בגורמים זרים: מה מעניין קרנות בינלאומית, מה מחפשים מנהלי פסטיבלים ברחבי העולם, מה מושך מפיקים אירופאים וכיוצא בכך. בשלב כלשהו בעשור האחרון, כל אלה הבינו שאין פתרון באופק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכי הוא לא הולך לזוז לשום מקום, בשום צורה. הם התעייפו מהנושא, והמשיכו הלאה - זה לא שחסר צרות אחרות בעולם, ובחלק מהמקרים דווקא כן יש תקווה לשינוי.

      מתוך הסרט "קינג ביבי" (יח"צ , זום 77)
      אם לא מדברים על הכיבוש מחוץ לאולמות, למה שיעשו זאת בתוכם?מתוך "קינג ביבי" (צילום: זום 77)

      אז עולם הקולנוע לא התעייף לחלוטין מן התעשייה הישראלית וגם לא מן העניין הפלסטיני, אבל כן חדל לחפש משלים על דיאלוג בין שני העמים: משהו שנשמע כל כך לא רלוונטי כרגע. תחת זאת, הוא מבכר סרטים תוצרת הארץ העוסקים בשאלות של הגירה או זהות, מלכתחילה שתי הסוגיות שהכי מטרידות את אירופה כרגע, למשל "מילים נרדפות" ו"ערבים רוקדים". בכל הקשור לחברה הפלסטינית, ההעדפה היא לכאלה העוסקים בה בלי לדבר בהכרח על הסכסוך ועל הכיבוש, ועם ביקורת פנימית, למשל על הפטריארכליות שיש בתוכה - משהו שראינו ב"לא פה, לא שם" וב"סופת חול".

      נכון, הקולנוע התיעודי פעיל יותר מזה העלילתי בכל הקשור לעיסוק בסכסוך. אך גם בגזרה הזו, הסרטים מעטים יחסית, והם לא עומדים בקדמת הבמה, בטח לא בשנים האחרונות. מעניין למשל היה לראות את הנתונים שפירסמה yes דוקו על התכנים הכי נצפים בערוץ בשנה האחרונה. "יומני אוסלו" המושקע והמדובר הגיע למקום התשיעי בלבד. את השלישייה הפותחת תופסים שלושה סרטים אחרים, שאין להם שום נגיעה לתהליך השלום: "בית.פזמון" על ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית, "תיק חיי" על חקירות משטרה פליליות - ו"קינג ביבי" כמובן. הוא אמנם עוסק בנתניהו, ועושה זאת בצורה לגיטימית, מצוינת ומאירת עיניים, אך מתמקד יותר בכישוריו הרטוריים וביכולתו לסחוף המונים, ופחות בתפיסת העולם שלו בכל הקשור לכך שאין פרטנר ושלנצח נאכל חרב.

      קינג ביבי (צילום מסך , אבנר)
      עייפנו. מתוך "קינג ביבי" (צילום: יח"צ)

      רק מתבקש, אם כך, שהסרט היחיד שבכל זאת נעשה על אודותיו של ראש הממשלה ימחיש את השפעתו על התעשייה המקומית, ואת הצורה בה העלים ממנה את העיסוק בסכסוך. קשה להאמין שנתניהו התכוון לכך וסביר להניח שבכלל לא אכפת לו - מעניין אותו מה שיכול לעזור לו לנצח בקלפי, ועם כל הכבוד לקולנוע הישראלי, האימפקט שלו על הציבור זניח.

      אך אם נתייחס לקדנציה השנייה של נתניהו כמעין סרט המשך, אז אין ספק של"ביבי 2" היתה השפעה ניכרת על המסך הגדול שלנו, ועל מה שרואים ולא רואים בו. ככה זה: לפעמים לא צריך לשחק בסרטים, לכתוב אותם או אפילו לצפות בהם, כדי לקבוע מה יהיה בהם.