האיש המצחיק הכי חכם: המופע של ליאור שליין מוכיח עד כמה הוא חסר על הבמות

כמעט כל קומיקאי מתחיל, או אפילו קומיקאי ותיק שיוצא עם מופע חדש, מחפש את חמש הדקות המהודקות שלו. חמש דקות מהודקות שיכולות לכבוש קהל בזמן במה קצר. כשליאור שליין החל את הקריירה הטלוויזיונית שלו, עם רעמת תלתלים ג'ינג'ית שנויה במחלוקת, הוא היה מספק מדי שבוע חמש דקות מהוקצעות שכאלה בתוכנית של יאיר לפיד. השאר היסטוריה, אחד מהם מקדיש את כל מרצו לסאטירה פוליטית, השני הוא ליאור שליין.

אמש בהיכל התרבות בתל אביב שליין עשה משהו שמעטים האמנים המקומיים יכולים להרשות לעצמם לעשות - מופע ספיישל חד פעמי, שהתוקף האקטואלי שלו יחלוף עוד שבוע וחצי. המופע, בעל השם הקליט, "אין לי למי להצביע: אירוע פתיחת מסע הבחירות של ליאור שליין", הוא הכלאה בין מופע סטנד-אפ לתוכנית הסאטירה המצליחה "גב האומה" בהנחייתו של שליין. משהו בין סגמנט ארוך מאוד של ג'ון אוליבר, מונולוג פוליטי של ביל מאהר וקיטורי זעם אתאיסטיים של ריקי ג'רבייס. האנלוגיה הזאת לא באה כדי לטעון ששליין הוא קומיקאי ברמתם, אבל הוא בהחלט מציג ליגה אחרת של תחכום ושנינות מול הקומיקאים המקומיים - ובעיקר יש לו אומץ להתמודד עם סוגיות שרוב הבדרנים הישראלים יחשיבו לטאבו, ומציג דעות שאיכשהו, בשנת 2019, עדיין נחשבות קונטרוברסליות. מתי בפעם האחרונה ראיתם סטנדאפיסט ישראלי מביע דעה שמחוץ למיינסטרים? האם אתם יכולים לדמיין את אדיר מילר מספר בדיחה פוליטית בכלל? את שחר חסון או נאור ציון צוחקים על זה שאלוהים לא היה בשואה כי הוא לא קיים?

איכשהו, בלי יחסי ציבור וכמעט בלי קידום מכירות, המופע הכמעט מחתרתי הזה הצליח למכור את כל הכרטיסים להיכל התרבות מראש. מי שקפץ על המציאה הם פעילי השטח של מפלגת כחול-לבן שנפרשו בכוחות גדולים, כיתרו את כל הכניסות להיכל התרבות, והפגיזו בקידום האל-מן-המכונה של הבחירות האלה המכונה בני גנץ. לא היו שם פעילים של אף מפלגה אחרת, אך אפשר לקבוע די בוודאות שהם בזבזו את הזמן שלהם על הקהל שהגיע למופע. למעשה, אם היה נופל טיל על היכל התרבות אמש, מחנה השמאל היה מאבד שניים-שלושה מנדטים.

"מופע החימום" של שליין, ומי שמציג אותו אל הבמה, הוא לא פחות ולא יותר מאשר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. לעת עתה, האדם החי היחיד בישראל שנשא את התואר "ראש ממשלה" בלי לשבת בכלא או לעמוד בפני אישום פלילי. ציניות בצד, מדובר בכבוד ענק. דמיינו את ביל קלינטון או ברק אובמה מציגים סטנדאפיסט לבמה. הקהל מגיב לברק במחיאות כפיים סוערות, והוא מנצל את הבמה שניתנה לו כדי לבקש מהקהל לצאת להצביע. "אנחנו חייבים שינוי", הוא אומר לקהל הנלהב, "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, אולי כאן הערב זהו צעד כזה". ראש הממשלה לשעבר יורד מהבמה מלווה בשני מאבטחים ומתיישב באמצע השורה החמישית, לצדה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, זוגתו לחיים של שליין. שניהם יהפכו בהמשך המופע למצע נוח לפאנצ'ים חביבים.

שליין עובר מפלגה מפלגה, כולל מפלגתו של זוגתו לחיים, ומסביר למה הוא לא עומד להצביע לה. "אני לא מצביע לש"ס כי אני לא מזרחי, אני לא מצביע לחד"ש כי אני לא ערבי ואני לא מצביע ליהדות התורה כי אני לא מטומטם", הוא מנחית עוד פאנץ' על הקהל, רגע לפני שהוא מכריז על ריצה עצמאית ופיקטיבית לכנסת ומציג משהו שכבר שכחנו שאמורים להציג בזמן ריצה לכנסת: דעות.

המופע כלל כמה הפתעות מתוסרטות ומשעשעות במיוחד, שמציגות את היתרון הגדול של שליין כאיש טלוויזיה, שיודע לזהות את הקומדיה גם בפן הויזואלי שלה. כך למשל הוצג "ג'ינגל הבחירות" של שליין, שבוצע בלייב על ידי שלומי שבן ומקהלת נווה צדק ומקהלת בית ספר אהבת ציון. מדובר בחמש שניות על פסנתר שבהן המקהלה שרה: "ישראל ישראל ישראל - ליאור!", ואחריהן המקהלה הגדולה והפסנתרן הדגול יורדים מהבמה כלעומת שבאו. הטיימינג של שבן היה מושלם (בכל זאת פסנתרן קלאסי), אבל טביעות האצבעות הקומיות של שליין היו מרוחות על כל הסגמנט המשעשע.

במקרה אחר הגימיק עבד פחות טוב, כך קרה שעדי הימלבלוי ומייקל לואיס ערכו "דיאלוג אירוטי" על סוגיית השטחים הכבושים ביהודה ושומרון. לא מן הנמנע שהבעיה לא הייתה ברעיון אלא יותר בביצוע של שני הדוגמנים, שהאלוהים הלא קיים של שליין חנן אותם בלא מעט תכונות חיוביות, אבל משחק וטיימינג קומי אינן חלק מהן.

לעומתם, ליאור אשכנזי, שהתארח כ"מספר 2" ברשימה הדמיונית של שליין לכנסת, כבר מזמן הוכיח שהוא קומיקאי מבוזבז. אמש התברר שהתפקיד המוצלח שלו כבני גנץ ב"ארץ נהדרת", וכמובן שלל ההופעות ב"גב האומה" של שליין, היו רק טעימה קטנה מהיכולות הקומיות של השחקן המוערך. אשכנזי ביצע "נאום בחירות" יאיר לפידי, עם דגש על אהבת המדינה ברמה מגוחכת, על סף האירוטית. זה נגמר בשירה בציבור יחד עם שלומי שבן, בגרסה עברית משעשעת ל"We Are The Champions" של קווין, עם הפזמון החוזר: "אנחנו יותר טובים/ כי כושים אצלנו כמעט שווים/ ורוב הנשים יכולות לשיר/ ומותר להיות פרענק אם אתה עשיר/ אנחנו יותר טובים, אנחנו יותר טובים/ מערבים".

זה לא היה בדיוק מופע סטנד-אפ (מתי ראיתם סטנדאפיסט מקריא בדיחות מפרומפטר?), וזו לא הייתה תוכנית טלוויזיה, זה היה מין מאש-אפ מוזר אך מוצלח, שעוד שבוע מהיום כבר לא יהיה רלוונטי - וזה פספוס ענק. יכולות הבמה של שליין מרשימות, והוא מאוד חסר על הבמות בישראל. בזמן שרוב הקומיקאים מחפשים את ה"טייט פייב" שלהם, הוא מעלה מופע של שעה וארבעים דקות בלי להתאמץ בכלל - עם קהל שלא מפסיק לצחוק, גם מהבדיחות השחורות ביותר. למעשה, הבדיחות הכי מוצלחות במופע בכלל לא היו על פוליטיקה, אלא על הקשר שלו עם מרב מיכאלי ועם ההורים שלו - מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת שעם קיצוץ הכרחי בשוליים הקצת פחות מוצלחים, ועם קצת יותר שקיפות רגשית, שליין יכול להעלות מופע קומי חזק של שעה שירוץ עוד שנים. הוא אולי לא הקומיקאי הכי מצחיק בישראל, אבל הוא לבטח האיש המצחיק הכי חכם בישראל, וזה לא מעט. עכשיו נותר רק לקוות שאין לו באמת שום כוונות לרוץ לפוליטיקה, אבל בעולם הפוליטי המטופש של ישראל 2019, כבר שום דבר לא באמת יפתיע אותנו.

קור הרוח של שליין על הבמה בלתי נתפס כמעט. להבדיל מתוכנית הטלוויזיה הערוכה שלו, פה הוא עומד לבד על הבמה, בלייב, אבל שום דבר לא מצליח להוציא אותו מריכוז. גם בעיות טכניות או קריאות ביניים מהקהל לא מוציאות אותו מהזון. מצד אחד יש בזה אפקט קצת רובוטי ולא אנושי - ומכאן שגם קצת גורם לריחוק מהקהל, שמחפש דמות להזדהות איתה, ומצד שני מדובר במתת אל (לא קיים). שליין לא נראה נרגש מהעובדה שהוא רשם "סולד אאוט" בהיכל התרבות, חלום שמעט מאוד אמנים בישראל יצליחו להגשים. הוא לא נראה נרגש מהעובדה שמיטב הקומיקאים של ישראל מילאו את השורות הראשונות או שראש ממשלה לשעבר הגיע במיוחד כדי להציג אותו. אולי בגלל זה היה כל כך מקסים לראות את חברת הכנסת מרב מיכאלי, "גברת פמיניזם", כפי ששליין מציג אותה, מתרגשת כל כך לצפות באיש שלה על הבמה.

אומרים שהפכים נמשכים, ולפחות במד ההתרגשות נראו בני הזוג הכי הפוכים שאפשר אמש. מיכאלי נקרעה מצחוק מכל הבדיחות (כולל לא מעט שהיו על חשבונה), הצטרפה לשירה בציבור שהובילו שליין ושלומי שבן על הבמה, ולא הפסיקה לצלם בסמארטפון את המופע, כמו אמא גאה במחזה בית ספר. בזמן ששליין ניסה במשך שעה וארבעים לשכנע אותי להצביע למפלגה הפיקטיבית שלו, ועל רקע הקמפיין המטונף של המפלגות הגדולות, דווקא האנושיות המקסימה של מיכאלי היוותה את תעמולת הבחירות הכי טובה של מפלגת "העבודה". אבל למען הסר ספק, אני באמת עדיין לא יודע למי אני הולך להצביע.