לפעמים אנחנו מבקרים פוליטיקאים בטענה שבמקום להתעסק במהות של חיינו כאן ובדברים החשובים באמת, כפי שהם מתיימרים, הם עסוקים דווקא ברעש ובלכלוך, בכוללני, בשולי ובפופוליסטי ומסרבים לתיאורים מורכבים. הנזק שנובע מכך הוא שהשיח הרדוד משתכפל ומחלחל מטה, ומי שחיפש דוגמה מושלמת יכול היה למצוא אותה ביום שישי האחרון אצל שרון גל ורני רהב.
"שרון ורני בע"מ" מדברת כל הזמן בשני קולות: מתעקשת שהיא תכנית רצינית, אקטואלית, במה מכובדת בעיני עצמה אפילו, אך כמו תת מודע שמתפרץ בבלי דעת מוכיחה פעם אחר פעם עד כמה היא עסוקה בתפל. בין מבחר הראיונות בענייני השעה, המרשים לכשעצמו, שהתקיימו בתכנית ניתן היה לשמוע שאלה כמו "את מכינה ג'חנון לילדים?" (לאלונה ברקת, מספר 3 בימין החדש) או המשפט "בחיים לא ראיתי קונדיטורית כל כך רזה" (לגילת בנט, אשתו של). הגימיק שכלל שיחה עם ילדים קטנים על הפוליטיקה השתלב יפה בתכנית, משום ששיקף את רמת השיח.
גולת הכותרת הייתה אמורה, כמובן, להיות השיחה עם יו"ר הליכוד. בנימין נתניהו כבר התראיין לתכנית הרדיו של שרון גל בתכנית הרדיו שלו, ולפני כמה שבועות התראיינה רעייתו באופן נדיר לגל ורהב. אפשר להניח שבבלפור מרוצים מהמארחים. מעניין לראות שבעוד שנתניהו נאלץ לענות לשאלות הקשות של קרן מרציאנו בקשת 12, עם מערכת החדשות של הערוץ המתחרה הוא לא מתמודד ומסתפק בפינה המעיקה של רני ושרון בע"מ.
זאת הייתה אמורה להיות גולת הכותרת, אבל לא רק הריאיון היה מפוהק ומשעמם, אלא שהסיפור הוא כנראה דווקא המראיינים, ולא המרואיין. שרון גל חוזר שוב ושוב על כך שהוא איש ימין ומותר לו להביע את דעתו - כאילו שהוא חולק את הבמה עם איש שמאל רדיקלי שמנסה לרסן אותו, שמדובר בעמדה חתרנית או שלא הבחנו כבר קודם שהוא איש ימין - במין מופע מביך שמרמז על חוסר ביטחון. כך הוא גם מתעקש ללגלג על הביקורות שבדרך, גם בפתח התכנית וגם בפני ראש הממשלה עצמו ("התלבטנו, אמרנו נעשה ראיון רך - יקטלו אותנו שהראיון רך מדי, נעשה חצי קשה חצי רך - יתמקדו בחלק הרך, ואם נעשה נוקב גם יגידו שרך, אז מה אתה בוחר?"). אם אתה משוכנע ביחס למה שיכתבו עליך - אז מה אכפת לך? מה זה משנה? קצת פאסון.
נתניהו (צילום מסך)
אלא שנדמה לי שהמטרה של גל היא לאו דווקא לקרוץ אלינו, מבקרי הטלוויזיה, אלא דווקא למרואיין הנכבד שישב לצידו. הוא רומז לנתניהו: גם אני איש ימין, שנינו באותה סירה, התקשורת נגדנו בכל מקרה. כך הוא שואל גם שאלות שמהדהדות את המסרים שהופצו נגד המתחרה העיקרי: "גנץ לא שפוי בעיניך?", "אם תוכל לספר לנו מה היה בטלפון של גנץ?". כאן מתגלה האמת, כשגל הופך להיות תמונת המראה של הדמון שהוא מדמיין לעצמו: עיתונות מטעם ברמה נמוכה, מעורבבת בצהוב וברדוד.
והרי היה עוד אדם לידו: כשרני רהב שאל את נתניהו שאלה על השלום עם הפלסטינים, היה זה גל שעונה לו: "שלום עם מי?". "אני מוכן שתמשיכו", אמר להם ראש הממשלה בסוף הדיאלוג. ואמנם, יותר מאשר על ראש הממשלה, גל הקשה על רני רהב לשאול שאלות ולדבר בכלל. זאת, כחלק מהדינמיקה העלובה בין השניים לאורך כל התכנית ששיאה בכך שרהב שפך דלי של פופקורן על גל בחלק אחר של התכנית, משל היה מדובר בשני ילדים קטנים שמציקים אחד לשני. איזה בלאגן. יותר מעיתונות גרועה, זאת טלוויזיה איומה.
ונתניהו עצמו יכול היה לשבת בסיפוק, להפריח את סיסמאות הבחירות שלו, ולדהור בדרכו אל יום הבוחר. הוא ימשיך לטעון גם בהזדמנות הבאה שהתקשורת עוינת, שאיש לא מפרגן לו, שהכל פייק ניוז. את המציאות יכירו אחוזי הרייטינג הבודדים שצפו ברני ושרון בע"מ.
מי שרצה לראות את כל ההבדל, יכול היה לצפות ברינה מצליח בערוץ המקביל, שראיינה במוצאי שבת גם את גנץ וגם את נתניהו. מצליח שחטה את יו"ר כחול לבן ודרשה ממנו תשובה אחר תשובה, לעתים כלל לא נתנה לו להסתובב מסביב לתשובות, וגם לנתניהו - שאותו שאלה שאלות בנושאים דומים לאלו שגל ורהב שאלו - היא לא ויתרה והוציאה כותרות מרשימות יותר (על הריבונות ביהודה ושומרון, למשל). בלי אפולוגטיקה ובלי מורא משיגים תוצאות טובות יותר.