הטוב
סוף סוף האישה המעצבנת הזאת הלכה! לא ייאמן. הכל היה יכול לקרות, במיוחד אחרי שאירה התחילה להתנדנד, וגם כי כוחות הלחימה שלה עצומים פשוט - היא נאחזת כל כך חזק, שממש פחדתי שהיא תיקח את החסינות האישית ותישאר לבאס את כולם לעוד פרק. היא כזאת חיה רעה, שכמות האסטרטגיות והמזימות שנדרשו כדי לגרום לה ללכת הייתה פשוט מטורפת, והיה מדהים לראות את המאמץ הקבוצתי שכולם עשו. אם זה לא גיבוש, אני לא יודעת מה כן.
הכי הרשים אותי היה דווקא מישל, שעד עכשיו לא מצאתי יותר מדי מה להעריך בו, כי מראה של מיני-בר לא עושה לי את זה, והקעקועים המושקעים שהוא מחזיק במקום אישיות גם לא שכנעו אותי. דווקא במאמציו להעיף את אלכסה יצא ממנו משהו שגרם לי להעריך אותו מחדש ולהגיע למסקנה שלמרות כל השאר, ההתנהלות שלו בזמן ההפסדים המכוונים הייתה ראויה להערצה.
ראשית, זה היה ממש מצחיק. שנית, הנחישות שלו כל כך הרשימה אותי שקצת התחרמנתי, ודבר שלישי והכי חשוב - התחרותיים שביניכם יודעים כמה קשה לאדם כל כך הישגי להחזיק מעמד ולא לספר לאף אחד שההפסד המביך שלו היה מכוון - זה דורש אופי חזק מאוד. ולא רק במשימות עצמן, אלא גם האופן שבו נשאר בדמות לאחר מכן: זייף אכזבה מעצמו, רחמים עצמיים, ואת כל מה שבעצם היינו מצפים מספורטאי להרגיש כשהוא מפסיד ככה - כל הכבוד, מאווי. אפילו לא בהשוואה לדמות של דיסני - משחק מושלם.
הרע
למרות שמחתי העצומה מאוד לנוכח העובדה שאלכסה הלכה, כי פשוט לא יכולתי כבר לראות או לשמוע אותה, היה רגע אחד שבו הצטערתי עליה. נכון, היא ילדה גדולה שכבר אמורה להבין שלכל פעולה יש את התגובה הראויה לה, אבל לשמוע אותה אומרת, "אני לא יודעת איך הגעתי למצב שבו אף אחד לא אוהב אותי" היה ממש עצוב. כלומר, אם זה באמת היה משפט כן שיצא לה מהלב. אצלה באמת קשה להיות בטוחים.
אם באמת אין לה מושג למה לא אוהבים אותה, אז זה לא רק עצוב אלא גם מעט מדאיג, כי זה אומר שאין לה את אחת היכולות ההישרדותיות האינסטינקטיביות ביותר. הישרדות אמיתית, לא התוכנית. את הכישרון הכי בסיסי שכולנו נולדים איתו. היכולת הזאת לעורר אמפתיה, אהבה ורצון לטפל בו קיימת אפילו בתינוק בן שלושה ימים. תינוק, היצור שנמצא במצב הכי חסר אונים בעולם, שלא יכול לעשות את הפעולות הבסיסיות ביותר, יודע באופן טבעי לבצע פעולות שמעוררות אהבה ודאגה אליו, וגורמות לאנשים החזקים באזור לעשות הכל בשבילו. ילדים קצת גדולים יותר יודעים לעשות מניפולציות שגורמות למבוגרים להמשיך לאהוב אותם אפילו כשהם מתנהגים כמו מפלצות קטנות ומעצבנות, ורוב המבוגרים גם יודעים לעשות את זה. אנחנו מפעילים את האינסטינקט הזה כל החיים, פשוט כדי לשרוד בעולם. אנחנו יודעים איך למצוא חן בפגישות ראשונות עם אנשים שחשובים לנו, אנחנו עושים את זה בראיונות עבודה, ואנחנו דפנטלי עושים את זה כשאנחנו בסכנה וצריכים הגנה או רחמים.
ואלכסה? כלום. נראה שהיא לא רק איבדה את היצר הבסיסי לגרום לאנשים להרגיש אליה אמפתיה ולעבור לצד שלה, אלא שאפילו במבט לאחור היא נטולת יכולות השיפוט והניתוח שעשויות היו לעזור לה להבין מה קרה. אם היא אכן אמרה את האמת, זה אומר שהקלף היחיד שמעביר אותה סיטואציות קשות בעולם הוא איך שהיא נראית. אז אני ממש מקווה בשבילה שאין לה נטייה להשמנה.
ה"למה מה קרה"
חוסר חוט השדרה של אירה דולפין. לא יודעת, אבל כולם כל הזמן אומרים עליה שהיא "אישה חזקה". סורי, אני לא רואה את זה. אני רואה אותה מנסה לרצות, חסרת ביטחון, לא עומדת על שלה, הפכפכה לפי הצורך, למשל מלכלכת על שמחה ומיד אחרי זה מתנצלת בחוסר כנות - כולם סממנים של חולשה. איך היא בכלל שקלה לעשות דיל עם אלכסה אחרי כל מה שהיא עשתה לה, במשחק ובכלל? וגם התוכנית הייתה טיפשית. שלוש בנות שאין להן כוח אמיתי בשום מקום ידיחו את כל השאר ואז מה? במקום לחבור לחזקים ולעשות חברים חדשים ובריתות נוספות? טיפשי ממש לקשור את עצמה לבחורה היחידה שאי אפשר בשום פנים ואופן לסמוך עליה, רק כדי להעמיד פנים לשתי דקות שהיא אסטרטגית ולשחק עם כוח מדומה. והכי מצחיק שהיא ניסתה למכור ללונה ש"אם נעזור לה עכשיו אחר כך נשלוט בה". הרי היא היתה מוכרת אותה בשקל בשנייה שהיא מסיימת להשתמש בה, בדיוק כמו שלפני שנייה היא מכרה לה וללונה את בן הברית והחבר שלה אייל. אבל למזלנו, אותו חוסר חוט שדרה הוא זה שבסוף גרם לה לעשות מה שאומרים לה ולהצביע אלכסה, ברוך שפטרנו.
חוכמת השבט
"איך הגעתי למצב הזה שאף אחד לא אוהב אותי כאן?" - אלכסה, מעלה שאלה קיומית שהתשובה עליה ממש לוטה בערפל
"אני לא יכול להיות רובין הוד ולהציל את כולם כל הזמן" - אייל ברקובר. עניי העיר נושמים לרווחה
"הקם להורגך השכם להורגו" - אלכסה, בגאווה, רבע שעה לפני שכיבו לה את הלפיד
"אני יוצאת מפה עם ראש מורם כשלא פחדתי להגיד אף פעם את דעתי" - אלכסה. נו, ואיך זה עבד לך, מאמי?