ראש הממשלה המנוח מנחם בגין כיכב במערכת הבחירות הנוכחיות, אולי בעל כורחו: הוא השתתף בקמפיין של משה כחלון ומפלגת כולנו, צוטט בתשדירים של מרצ, ריחף כתמיד כצל מעל מפלגת השלטון, והגיח להופעות אורח ב"ארץ נהדרת" בגילומו המבריק של יובל סמו. במקרה או שלא, התזמון של שידור הסדרה התיעודית אודותיו, "ימי בגין" של לוי זיני (כאן 11) התאים כמו כפפה ליד לאווירה הציבורית, ושימש מין מראה שבורה לימין ולשמאל כאחד: כמה הרבה השתנה פה, כמה המון נשאר זהה.
הסדרה של לוי זיני היא פסיפס מורכב של מנהיג יוצא דופן, לטוב ולרע. המבנה שלה מאתגר: שלושת פרקיה מחולקים לפי נושאים, כשהכרונולוגיה רופפת והעריכה קופצת בזמנים קדימה ואחורה. היא עושה זאת על ציר הזמן הפוליטי הכללי, אך גם על זה האישי של בגין עצמו. זו בחירה שאפתנית ומרתקת - מי אמר שהיסטוריה מוכרחים לספר בקו ישר, כשהחיים ממילא כל כך מפותלים?
עם זאת, יש להודות, מדובר במהלך מעט מבלבל. הסדרה נקראת "ימי בגין" משום שהיא ממוקדת בשנות כהונתו כראש ממשלה בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, ומדי פעם עושה גיחה קצרה לטובת תיאור של אירוע לא-פוליטי מאותם ימים. אלא שזאת לא סדרה על תקופה, אלא על בגין, והיציאה הזאת מפוקוס רק פוגמת לעיתים בסיפור הכללי.
ואחרי שאמרנו את זה, יש לציין כי בכל הקשור לעטיפה, הסדרה עשויה נפלא. קטעי ארכיון מרתקים משלימים בה ראיונות אפקטיביים - אם כי היה מאכזב לגלות שבכלל אין בה מרואיינות נשים. יצוינו לטובה גם המוזיקה, העיצוב והכתיבה הנוקבת.
אין דרך לספר את הסיפור של בגין שלא כטרגדיה, וכך בוחרת גם הסדרה: מבירה עמיקתא לאיגרא רמא - מניצחון היסטורי ושלום היסטורי עוד יותר אל הכישלון הכלכלי וגרוע מכל, המלחמה בלבנון שישראל הסתבכה בה לשווא. סופו של המהלך הוא גם סופו של ראש הממשלה עצמו - שהתפטר, הסתגר ונותר בגפו בשנות בחייו האחרונות, רחוק מאהדת ההמונים, רחוק מהשררה, מותיר אחריו קריירה פוליטית מפוארת שהשיא שלה בשש שנות שלטון בסך הכל.
כסדרה היסטורית עם נושא חשוב, ל"ימי בגין" יש ערך רב משל עצמה, אבל הצפייה בה מומלצת גם למי שאינם בהכרח חובבי היסטוריה, שכן היא נוגעת בנושאי הליבה של חיינו כאן, שרלוונטיים היום כפי שהיו רלוונטיים אז. העוני, יחסי מזרחים ואשכנזים, החלת הריבונות בשטחים הכבושים ומנגד פינוי התנחלויות - רבים מהתהליכים הקשורים בנושאים האקטואליים הללו החלו, הוגדרו או התפתחו באופן משמעותי במשך שונת כהונתו של בגין. מנגד, היא יכולה לשמש תזכורת לימים שהיו ואינם עוד: ימים בהם היו מנהיגים שיודו בטעות ויקחו אחריות, וכן, גם יתפטרו כשצריך.
אם להודות על האמת, אין היום בישראל מנהיגים - לא ראשי ממשלה ולא חברי כנסת - שגם הם יקומו, ישימו את המפתחות ויגידו: כשלתי, איני יכול עוד, מישהו אחר צריך למלא עכשיו את התפקיד הזה. אולי הגיע הזמן לחדש ימינו כקדם.
