רונה קינן מצליחה לתפוס רגעים של אהבה ולהתרחק מעט מהמוות

השיר שפתח את אלבום הבכורה של רונה קינן שיצא אי שם ב-2004, שיר הנושא למעשה, נקרא "10 שניות". "תלמדי להיות נאמנה כמו עורב. לנשום בספירה לאחור: עשר שניות - וללכת". עשר שניות הפכו ל-15 שנה. קינן הפכה מאז לדמות מרכזית, מכוננת אפילו, ברוק הישראלי של היום, עם כמה אלבומי מופת וקהל מעריצים נאמן. והנה, באלבומה החדש והחמישי במספר, "זמן התפוז", היא שוב ושוב חוזרת לזמן ותיאורי זמן. את השניות החליפו שעות ולילות, אבל רונה קינן ממשיכה את המסע שלה בעקבות הזמן האבוד.

לקינן יש זמן אבוד משלה: אחרי "עיניים זרות" שזכה בשבחים מקיר לקיר ו-"שירים ליואל" שהפך לאירוע תרבותי, "המראות ונחיתות" התקבל באכזבה, ורק כעת, שמונה שנים ארוכות לאחר מכן, קינן חוזרת. באמצע היו קאברים, התארחות בכמה וכמה פרויקטים, אוסף, סיבובי הופעות ותוכנית רדיו. זה פרק זמן חריג ללא אלבום גם בסטנדרט המשונה של הרוק הישראלי, שקטע את הרצף של הקריירה שלה. הזמן גורר איתו ציפיה, וגם לכן "זמן התפוז" מסקרן נורא, כיצירה שאולי טומנת בתוכה את התשובה שלאלה: היכן היא הייתה כל הזמן הזה?

ואכן, בהאזנה אחר האזנה ל"זמן התפוז" של רונה קינן מתגלים עוד ועוד משחקים של זמן: עוד ועוד מבטים אחורה, געגועים חברתיים, פוליטיים, זכרונות אישיים, ערים שהשתנו, שעות שהיו, אנשים שאינם. המילה "זמן" עצמה מופיעה כמה וכמה פעמים. "הזמן הזה", הסינגל הראשון מהאלבום, כמובן משחק בכל אלה, ומכריז ש"עכשיו הגיע זמן מחר" - אבל הרושם הכללי הוא הפוך: השירים באלבום החדש כמעט תמיד מנסים לתפוס דווקא את העבר. אני מקשיב ואני נזכר שוב בקינה מתוך "עיניים זרות": "אין כלי נשק בעולם, שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן". זאת שורת המפתח האמיתית להבנת "זמן התפוז" כולו, וגם זו שמסבירה את החיבור בין קינן החדשה, זו שמשחקת קצת באלקטרוניקה, שהפוליטיקה שלה מפורשת מתמיד - עם קינן הישנה של "עיניים זרות", "שירים ליואל", "המראות ונחיתות" ואפילו "לנשום בספירה לאחור".

לעתים סנטו בקינן על הצליל הישן שלה, על כך שהיא נשמעת כמו זמרת לאומית "של פעם", וככזו שמהדהדת צלילים של ארץ ישראל הישנה, על שלל המטענים שהמונח החבוט הזה טומן בחובו. אבל זהו מבט שטחי: העיסוק של קינן בשירי ארץ ישראל ובדור המייסדים הוא עיסוק מפרק, הגובל בפרידה - אישית, כמובן, מדורו של אביה עמוס קינן - אבל בעיקר מוסרית: הבלורית מתנפנפת רק בזיכרון ההיסטורי, במציאות החטאים נערמו אחד על השני. אם קיים שם געגוע, הוא לקיומו של אתוס כולל שניתן היה להיאחז בו, געגוע לאמת הפוליטית הנחרצת של המאה העשרים על הפוסט-אמת של המאה העשרים-ואחת ("עת אל-עמת, עת בלי מראה", מחדדת קינן בשיר "הזמן הזה").

זהו "מות התפוז" - תפוח-זהב לשעבר, ש"יש האומרים נולד בחטא". כל השיר כולו הוא הספד דו-משמעי ("רקב עולה מן ההדר"), לאתוס אופטימי שפלחיו הרקיבו ודפיו הצהיבו. כך גם "מראה שבורה", המערבון הציוני התורן שכמו נלקח מהטיוטות של "שירים ליואל", על הפער בין הסיפור לבין המציאות המשתקפת: הפנים אותן פנים, אבל כולם רואים את השיבוש, הסיאוב, והשיבה שזרקה בבלורית. בשיר מתגלים כמו הסוסים כרותי הראש, אשר מככבים על עטיפת האלבום. הדימוי הזה משרת את אותו רעיון - הטבע הרומנטי שנחתך בברוטליות, משל שכותב את עצמו, ויש להניח שהוא מסקרן את קינן גם מסיבות נוספות: על עטיפת אלבום קודם שלה, "עייניים זרות", כיכבו שורת עצים כרותים, שמאחד מהם מתעקש ליפול צל.

הזמן האבוד של קינן מתכנס למיקרוקוסמוס של תל אביב וההוויה שלה. זה מתחיל ב"זהב לבן", בו היא מדמיינת את העיר ריקה בעטיפה מוזיקלית מסויטת, ומסבירה: "אין שום דבר עצוב בעיר שטרם נבנתה". אבל בכל זאת בשביל העיר המלאה התכנסנו, וכאן מחלחלת גם הפוליטיקה. מאחוזת בית אנחנו מגיעים לרוטשילד, ל"בואי למרפסת" שמסמפל את הקריאה של מחאת האוהלים "צאו מהמרפסת, המדינה קורסת", ול"בהפגנה" שמתאר הפגנת שלום בכיכר. מעבר לצעקה על המצב שהיא ראויה לציון, גם עבור זמרת שמעולם לא הסתירה את עמדותיה, ולתיאור קומי של המחאות כהפנינג תרבותי-חברתי, יש כאן שוב אותו הגעגוע לתחושת השייכות לקבוצה גדולה. "היינו אלפים, היינו רבבות", היא שרה, ומצד שני מזכירה: "לאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר, הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר".

עם זאת, מהלך מעניין לא פחות כשקינן עוסקת במסע בזמן האישי שלה עצמה. בשיר "בני פרח" היא חוזרת לשנות ההתבגרות בכנות אמיצה, ומנסה לשחזר רגעים שעיצבו אותה, הנשיקה הראשונה או מסיבה שממנה נמלטה. "אין לי איך לחזור", היא שרה, "החדר מתרחק בלפיתה של זמן אלים". אבל עצם הניסיון לחזור אחורה הוא גם ניסיון של התפייסות והשלמה. "זמן התפוז" הוא, אם כן, הזמן של איחוי הפצע.

כאמנית של רפרנסים, וכפי שעשתה גם בעבר, קינן מתכתבת עם כמה וכמה שירים ישראלים מוכרים לאורך האלבום. היא מצטטת "אין מדינה לאהבה" (בשיר הסוגר, שנפתח בשורה "אל תגידי כן ואל תגידי לא"), מאזכרת כבדרך אגב את הצירוף "השמלה הסגולה", שבה ל"שיר לשלום", אבל בעיקר חוזרת שוב ושוב ל"עצוב למות באמצע התמוז", לפעמים בחריזות רומזות ולפעמים ישירות: אם זה בשיר "מות התפוז" עם השורה הפותחת שנשמעת דומה מאוד - שורה ששבה גם ב"הזמן הזה"; ב"מראה שבורה" היא נמצאת "תחת שמש רעה של תמוז"; וב"בהפגנה" מכריזה: "אף אחד לא רוצה למות באמצע התמוז".

אחרי החידוש המצליח ל"אל בורות המים", אפשר לדבר על המשך ההתכתבות בין קינן לבין נעמי שמר, שכתבה את "עצוב למות באמצע התמוז". שמר היא בו זמנית סמל היריבות הפוליטית של קינן כמו גם המורשת התרבותית שממנה היא יונקת. אבל בעיקר, אני חושב, מה שחשוב כאן הוא המובן מאליו: הנוכחות המקפיאה של המוות באלבום, ששלושת שיריו האחרונים דנים בחידלון.

כך השיר "אם" של דורי מנור, שאולי מוכר יחסית לחובבי שירה לפי השורה הפותחת שלו "סמדרי, יש שעות שהן שלה" - ושוב, המרדף אחר הזמן החמקמק שאי אפשר לאחוז בו עוד - מוקדש לנורית פלד-אלחנן, או למעשה לבתה סמדר, נערה שנרצחה בפיגוע בירושלים בשנת 1997 והיא בת 14 בלבד. קינן שרה: "ורק אתמול נבלה הכריזנטמה" - קינן היא כנראה המוזיקאית הישראלית היחידה שיכולה להלחין באופן מוזיקלי את המילה הזאת - "ואי אפשר לסבול שהיא נבלה", ודרך הדימוי מעצימה את הטרגדיה. הלווייה מתוארת גם בשיר הבא, "שקד ואגוז" - מחווה תל אביבית נוספת לג'וז ולוז, שאף הוא מוקדש לאישה ספציפית.

ואילו בשיר האחרון של האלבום, "אל תגידי לא", קינן מסכמת את המהלך כולו. "ממילא אין ברירה, ניאלץ להזדקן. אם כבר להסכין עם כל מה שחולף: עדיף להתאהב, להיטמע, להתקלף", ואז: "האהבה הזאת מרחיקה אותי מהמוות". שוב נחזור לשורה שפתחנו איתה מ"עיניים זרות": אי אפשר להכריע את הזמן, אבל הדבר היחיד שיכול להאט אותו זו אהבה. וזאת גם התשובה לחידה הגדולה: מה שקינן מחפשת בזמן האבוד הוא רסיסים של אהבה.

"זמן התפוז", בחלקו, מציג חיפוש דרך של קינן לדבר בצורות חדשות, וזה מאוד בולט מבחינה מוזיקלית בכמה שירים. האלקטרוניקה והסינתיסייזרים, הסימפולים, שירת ה"לה-לה". דברים שמתאימים "לעת הזאת", כמו שהיא שרה ב"הזמן הזה". בחלק מהמקרים זה עובד נפלא, כמו ב"זהב לבן", שבו הסאונד משרת את הטקסט, והחלום על העיר שטרם נבנתה נעזר בצלילים הללו. באחרים זה עובד פחות. ברוב השירים, עם זאת, היא חוזרת לסגנון המוכר והאהוב שלה. כך או כך קינן ראויה להערכה על הניסיון להמציא את עצמה מחדש כשהסאונד שלה כבר כל כך מזוהה.

בתוך כל זה, "מות התפוז" הוא אלבום יפה ונוגה מאוד. ככל שהוא נשמע מעט אחרת, הוא מאוד הולם את רונה קינן: הסאונד התקדם אבל גרעין העניין (הטקסטואלי וגם המוזיקלי) הוא אותו גרעין. יש בו משהו מאוזן: הוא שומר על רמה גבוהה לכל האורך, אין בו נפילות בכלל, המון שירים טובים, שאף אחד מהם לא מתבלט באופן דרמטי מעל היתר. לטעמי, "שירים ליואל" הוא יצירת מופת שבלתי אפשרי להתעלות עליה, אחרים נשבעים ב"עיניים זרות". "מות התפוז" לא מטלטל את הקריירה של רונה קינן כמו שני האלבומים האלה, אבל הוא עומד יפה מאוד בין שניהם, ואולי מצליח לזקק טוב יותר משניהם את השאלות שמעסיקות את היוצרת עצמה, ולהצליח במשימה שעומדת במרכזו: לתפוס כמה רגעים של אהבה ולהציל אותם, ולהתרחק מעט מהמוות.

האלבום הקודם של ג'ימבו ג'יי היה אלבום השנה שלי כשיצא (במשותף עם אלבום הבכורה של פדרו גראס), והאלבום השני שלו לא מאכזב בכלל. להיפך: גם עכשיו, מי שרוצה לשמוע ראפ חכם, מפתיע ומצחיק ממש ומודע לעצמו יקבל את ג'ימבו ג'יי במיטבו ב"מה ראפרים רוצים". ג'ימבו ג'יי הוא אמן רפרנסים ומאזכר את כל הדרך מעין חרוד איחוד ועד הוליווד, מאדיפוס המלך ועד פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו - אבל יש לזה תמיד כיסוי: הוא רוצה שתחשבו על המילים שאתם משתמשים בהם, על "מרכז" ועל "בית" ועל מה לא. חשוב להגיד על ג'ימבו ג'יי שעם כל הצחוק, הוא נוגע גם בכמה דברים רציניים מאוד, ובאלבום הזה אלו בין היתר יחסי הורים-ילדים ודימויי גבריות, מה שמצופה מראפרים בפרט ומגברים בכלל ("חשבתי שאני הכל חוץ מרחל המשוררת" ואז "דחיקה, חצי דחיקה, ואולי לא היו הגברים מעולם"). וזה מקפיץ ואנרגטי, ופשוט כיף לאללה. לא יודע מה ראפרים רוצים, אבל אני אשמח לשמוע עוד אלבומים כאלה תמיד.

אדם הוא אחד הזמרים שהכי אהבתי כילד, זמר עם קול נדיר שעבר לעולם הילדים ואחר כך נמוג. כמובן שאלבום חדש שלו, אחרי השנה המאוד מורכבת שעברה עליו, הוא סיבה לשמוח. תגידו מה שתגידו, גם בעשור השישי לחייו הקול שלו נשמע מצוין. השירים עצמם, לא באופן ממש מפתיע, הם בלדות אובר דרמטיות באזור הקיטש ("חייל ביום שישי חוזר בחזרה, ספסל עליו ישבנו - הדברים הכי פשוטים שעושים אותך שלנו") בעיבודים פומפוזיים, אבל בכנות זה לא מאוד מפריע: למי שהתגעגע לקול של אדם, זה לא ממש משנה על מה הוא שר - אלא שהקול שלו עדיין בתנופה, והוא אכן כזה, למרבה השמחה. על אף ההנאה, כנראה שלא אקח איתי שירים רבים מדי מ"גאולה". מצמרר מעט הוא השיר הכמעט-סוגר, "אחרי שאמות", בלדה פולנית על מה יקרה אחרי שיילך לעולם שכולו טוב, על הזיוף שבכל זה ובכלל - שמיד לאחריו מגיע רמיקס ל"ג'יפסי ליידי" - סינגל נושן מראשית הקריירה של אדם, כשניסה לפרוץ לשוק העולמי תחת השם "כריס לייף". מהסוף להתחלה. איך אומרים, הזמן הוא גלגל ענק.