כנגד ארבעה סרטים דיברה התורה: המלצות קולנועיות לקראת פסח

לפני שנה וחצי כיכבה רג'ינה הול ב"Girls Trip", שובר קופות היסטרי שלא הופץ בארץ למרות הצלחתו, חשיבותו ואיכותו. סביר להניח שהמפיצים בחרו לעשות זאת כיוון שצוות השחקניות שלו על טהרת השחקניות השחורות, מה שדן אותו כאן לגניזה.

בסתיו האחרון עלה כאן "חכם בלילה" של קווין הארט, והצליח בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת חוץ מארצות הברית, מה שאולי גרם למפיצים להתעשת ולהבין כי שוחרי הקומדיות כאן עיוורי צבעים, וטוב שכך. לכן, בחרו לשגר למסכים שלנו את המהתלה החדשה בכיכובה של הול, "בוסית בקטנה".

גם הפעם, הול מופיעה בצד שחקניות שחורות נוספות - בראשן איסה ריי, המוכרת מהסדרה "לא בטוחה" ומרסיי מרטין בת ה-14, שהופיעה בסדרה "שחור-כזה" וכאן גם הובילה את ההפקה, מה שהפך אותה למפיקה הצעירה בתולדות הוליווד.

הרעיון התסריטאי אותו הגתה מרטין הוא וריאציה נוספת על מבנה עלילתי שחוק: סיפור על דמות שעוברת טרנספורמציה פיזית ובעקבותיה הופכת למבוגרת או לצעירה יותר - כפי שקורה כאן. הגיבורה, בגילומה של הול, מתחילה את דרכה כנשמה טהורה, אך בעקבות טראומה בילדותה הופכת לאשת קריירה מפלצתית. ואז, באמצעות אחד הפתרונות התסריטאים העצלים שנראו כאן לאחרונה, היא חוזרת להיות ילדה בת 14, אותה משחקת מרטין כמובן, ומקבלת הזדמנות להתחיל הכל מחדש.

כיאה לסרט המבוסס על נוסחה כה נדושה, התסריט שלו צפוי למדי. נוסף לכך, הוא גם לא מצחיק במיוחד, ומתפרש על פני כשעתיים. עם זאת, השחקניות נהדרות - לא רק הול וריי אלא גם מרטין, שבקושי מספיק גדולה כדי לקנות כרטיס לקומדיה שכזו בלי ליווי מבוגר. גם הסטיילינג מרשים ומציג כמה מהבגדים היפים שנראים כרגע על המסך, ומעל הכל עומד הפסקול. "בוסית בקטנה" נרשם כהיסטוריה כתוצר הראשון המופץ בארץ בו אפשר לשמוע שירים של Noname, ליזו ו-Chloe X Halle, בין השאר. "בוסית בקטנה" - סרט בינוני, פסקול גדול.

להיט נוסף שמעורר בקהל את התחושה "את הסרט הזה כבר ראינו". הפעם, מדובר בעיבוד למותג של אנה טוד, שהחל את דרכו כספרות חובבים בהשראת וואן דיירקשן, והפך לסדרה מפלצתית של רבי מכר. "אחרי ש..", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, הוא עיבוד לראשון שבהם, ומצפייה בו קשה להבין למה ההיסטריה כל כך גדולה.

אחרי הכל, מדובר בעוד סיפור אמריקאי זימתי אך שמרני באותה מידה, על נערה טובת מידות המתאהבת בחתיך-חתיך, אך מקפידה לשמור על בתוליה (עד שלב מסוים) ולכבד את משפחתה. שניהם לבנים, כרגיל, ואת מס השפתיים לפרוגרסיביות משלם הסרט דרך סצינה קצרה בה מוצג רומן לסבי, וגם באמצעות דמות מרכזית שהיא פרי של נישואים בן-גזעיים, אך אין כאן יותר מכך.

אז הסרט לא מקורי במיוחד, ולא מחדש, אבל הוא גם לא רע. התקשורת נהנית לחבוט בתוצרים החביבים בעיקר על בנות הנעורים, אך מעולם לא הצטרפנו למנהג הזה. למה "סרטי גיקים", יהיו אשר יהיו, ראויים לניתוחים אקדמיים ו"סרטי בנות" נידונים אוטומטית לבוז מתלהם? לא בבית ספרנו.

לפיכך, נשמח לפרט את המעלות שיש ב"אחרי ש...": נכון, היומרה שלו לעסוק בהעצמה נשית שטחית ומאולצת, האזכורים הרבים לג'יין אוסטן ודאי לא גורמים לסופרת לחייך בקברה ולרגע נדמה שהסרט כולו אינו אלא תוכן שיווקי לקונדומים. עם זאת, הוא רהוט ונטול חריקות, עשוי בסדר גמור והצפייה בו יפה ומהנה בסך הכל, בעיקר הודות לשני כוכביו: הירו פיינס-טיפין וג'וזפין לנגפורד. שניהם מותירים בו רושם טוב, ואמונה שבעתיד ודאי נראה אותם בסרטים מוצלחים עוד יותר.

תוצר חדש של לייקה, אולפני האנימציה שהיו אחראים בעבר ל"קורליין ודלת הקסמים", "פארנורמן", "הקופסונים" ו"קובו: אגדה של סמוראי" - סרטים שקיבלו ביקורות מעולות, אבל התקשו לרסק קופות. כמוהם, גם "מיסטר לינק" מתאים למבוגרים לא פחות אם לא יותר מאשר לילדים, אם כי הוא לא אפלולי כמו כמה מן התוצרים הקודמים.

העלילה מצטטת באופן ברור את "מסביב לעולם ב-80 יום" ואת "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". היא מתרחשת במאה ה-19 ועוקבת אחר הרפתקן שאפתן, היוצא לפגוש יצור שניצב כחוליה החסרה בין הקוף לבן האדם - ומכאן "מיסטר לינק", שמו המוזר למדי של הסרט.

המעלה העיקרית של הסרט היא העיצוב של אותו יצור, המוצג כאן בצורה אנושית יותר מכל בן אדם, ומצליח לעורר הזדהות, חמלה וסימפטיה, וגם לעורר חיוכים. נוסף לכך, המערכה הראשונה אמנם מעט עבשה, אבל עם הזמן מצליחה פנטזיית האנימציה הזו להתרומם. השליש האחרון שלה, המתרחש בהרי ההימלאיה, מביא אותה לשיא ברגע הנכון, כך שהתוצאה מותירה טעם תוסס, שנון ומענג.

צפיתי בסרט בגרסה המקורית, עם עבודת דיבוב מצוינת של יו ג'קמן, זאק גאליפיאנקיס, זואי סלדנה ואמה תומפסון, מלכותית כתמיד. בינתיים, בשבוע שעבר מאז עלייתו לאקרנים, רוב הקרנותיו בשפה האנגלית כבר על סף היעלמות מן האולמות המקומיים, לפיכך, אם בכל זאת תרצו לראותו, סביר שתיאלצו לעשות זאת מול העותקים המדובבים לעברית.

אחרי כמה שבועות צחיחים למדי בשוק המקומי, בהם רוב הסרטים החדשים תוצרת הארץ היו רחוקים מלמלא אולמות, מגיע מה שאמור להיות הלהיט הישראלי הגדול של האביב - "אול אין", סרטו של יונתן בר אילן, מי שהיה שותף בתחילת העשור לבימוי "חתולים על סירות פדלים", מקומדיות האימה הישראליות הראשונות אי פעם.

אפשר היה לקרוא לסרט גם "אול-סטאר", בשם צוות הכוכבים והכוכבות שלו: צחי הלוי, שלומי קוריאט, יעל בר זוהר, דנה פרידר, דינה סנדרסון, מיכאל הנגבי, יעל עמית, צחי גראד, מאור כהן ועוד. כל אלה מציגים בפנינו סיפור על ארבעה חברים מן התיכון המקבלים הזדמנות לנקום בנמסיס שלהם מאותה תקופה על שולחן הפוקר.

לזכות הסרט יש לזקוף שלוש מעלות עיקריות: הוא עשוי נהדר בכל הרמות - צילום, עריכה, מוזיקה, משחק וכיוצא בכך; בניגוד לרוב המוחלט של הקומדיות הישראליות שנעשו לפניו, אין בו שמץ של גזענות, הומפוביה ושוביניזם, ועם הזמן גם מתגלה כי הדמויות הנשיות הן אלה שסוחבות אותו על כתפיהן; וגם כן באופן חריג לתעשייה המקומית, אין בו שום יומרה פוליטית, חברתית או רוחנית. מדובר בקולנוע טהור, המעיד על הבקיאות הרבה של הבמאי באמנות הזו (בימים הקרובים נעלה כאן ראיונות עם יוצר הסרט ועם דנה פרידר).