כבר מהרגע הראשון שלו, אפשר להבחין ש"גלוריה בל" מציג עשייה קולנועית מושלמת. הרגע הזה מציג בפנינו את הדמות בשמה נקרא הסרט: גרושה באמצע החיים, בגילומה של ג'וליאן מור, שיוצאת מדי ערב למועדון בתקווה לפגוש מישהו ולא לבלות עוד לילה לבדה. הכל כאן נפלא - תנועת המצלמה, הצבעים, הפנים מלאות ההבעה של השחקנית, השימוש במוזיקה והדרך בה כל זה מתחבר. מפה אפשר רק לרדת, אבל הדרמה הזו מצליחה להתעלות.
הסרט, שעלה כאן בסוף השבוע, הוא עיבוד אמריקאי ל"גלוריה", להיט צ'יליאני שכיכב בפסטיבל ברלין לפני כמה שנים. זירת ההתרחשות עברה לקליפורניה וצוות השחקנים התחלף - אך העלילה דומה למדי, ושוב מתארת כיצד סוף כל סוף פוגשת הגיבורה גבר שמוצא חן בעיניה, אך האופוריה ההתחלתית מתחלפת עם הזמן ברגשות אחרים, מורכבים יותר.
גם הבמאי נותר על כנו: סבסטיאן לליו, מי שהביא לצ'ילה לפני שנתיים את האוסקר הראשון שלה עם "אישה פנטסטית" ולפני שנה כבר שנה התנסה בהפקה דוברת אנגלית, "שאהבה נפשי", שהציג רומן לסבי בחברה החרדית הלונדונית. כאן, הוא אמון בעצמו על הגרסה החדשה ודוברת האנגלית לסרט שהקנה לו פרסום בינלאומי.
לרוב, פרויקטים שכאלה מותירים טעם מר. כך, למשל, "ההיעלמות": הגרסה המקורית, שג'ורג' סלויזר ההולנדי ביים בשלהי שנות השמונים, היתה מופתית; אך העיבוד ההוליוודי, שהתקין בעצמו כמה שנים לאחר מכן, כבר התגלה כלא יותר מאשר מותחן יעיל, סתמי ונשכח למדי. אפשר היה לחשוש שזה יקרה גם הפעם, אך לליו משכיל להפתיע לטובה.
לליו, כפי שהוכיח כבר ביצירותיו הקודמות ובעיקר ב"אישה פנטסטית", הוא מן הקולנוענים המוכשרים שפועלים היום - וירטואוז מיומן, אך לא רק במובן הטכני של המילה, כיוון שיש בו הרבה לב ונשמה. נוסף לכך, הבמאי משתף כאן פעולה עם בעלי מלאכה מעולים, בראשם הצלמת הארגנטינאית נטשה ברייר, והמלחין מתיו הרברט, שעבד עם היוצר הצ'יליאני גם בסרטיו הקודמים, ושוב כתב לו צלילים מופלאים. אלה, שעומדים גם בפני עצמם, מתחברים באופן הרמוני לדימויים ומעצימים פי כמה את העוצמה הדרמטית הגדולה ממילא.
כמו כן, התסריט עוסק באופן רהוט ורגיש בסוגיות כבדות משקל כמו זמן, אהבה ובדידות, ועושה זאת ללא רבב. אין הרבה דמויות בסרט, ואת מי שיש, מגלם צוות מעולה: ג'וליאן מור מקבילה לבמאי בכך שהיא אחת מטובות השחקניות בדורנו. הכוכבת מיטיבה לבחור תפקידים עם פוטנציאל גדול מלכתחילה, ואז מוציאה מהם את המיטב - תכונה שמגיעה לשיאה כאן.
בצידה, ג'ון טורטורו מעולה גם כן כהרגלו, בתור יקיר לבה החדש של הגיבורה - איש אמיד למדי, שחזר לשוק הפנויים-פנויות בעקבות גירושיו וניתוח קיצור הקיבה שעבר, אך לא בטוח שאינו הפכפך ובוגדני כמו כל הגברים הקודמים. בשלב מסוים במהלך הצפייה, קשה שלא להיזכר במשפט המפתח מתוך יצירה טרייה אחת של קולנוען לטיני, "רומא" של אלפונסו קוארון, שברגע השיא של סרטו אומרת האדונית למשרתת שלה - "לא משנה מה אומרים, אנחנו הנשים תמיד לבד".
בקיצור: "גלוריה בל" מציע ביצוע עילאי לתסריט מעולה, ועדיין אין בכך כדי להסביר את גדולתו, שהרי השלם הקולנועי לא בהכרח שווה לסכום חלקיו. לכן, לאיכותו יוצאת הדופן יש שלוש סיבות נוספות.
קודם כל, באופן חריג למדי יחסית לתוצר שנעשה במסגרת התעשייה האמריקאית, "גלוריה בל" לא מפחד ללכת עם האמת של הדמויות והסיטואציה. רגע אחד מציג בפנינו את הגיבורה תולשת שיערות מפניה בפינצטה, וברגע אחר היא שוכבת עירומה לחלוטין על המיטה. גם בסצינות הסקס יש תחושה אמיתית ואותנטית. כך גם בסצינה המתארת בפירוט ובאריכות ארוחת ערב טעונה, בה מפגישה הדמות הראשית בין יקירה החדש לבן זוגה לשעבר ואבי ילדיה, שמשתכר בשלב מסוים ומתנהג בצורה לא נעימה, אך אמינה.
הסרט גם מיטיב לתאר את משמעות מצבה של דמות אמריקאית מן המעמד הבינוני החיה לבדה, שבשעת מצוקה אין לה ברירה אלא להתקשר לאמה כדי שתשלם עליה ותחלץ אותה. עוד יותר מכך הוא מפליא להציג את העליבות של עולם הפנויים-פנויות, בו הנורמות החברתיות מכתיבות שאסור להיות לבד, לא משנה מה וכמה גדולה ההשפלה.
נוסף לזאת, עלילות המשנה בסרט לא פחות חזקות מקו העלילה הראשי. בעיקר אמורים הדברים לגבי היחסים בין הגיבורה ובתה, אותה מגלמת התגלית המצוינת קארן פיסטוריוס. באחד הרגעים הכי יפים, צופה הבת יחד עם אמה בסרטון של אהוב לבה, גולש גלים שוודי. "אני מרגישה שילוב של התרגשות וחרדה. אף פעם לא הרגשתי משהו כזה", היא אומרת לה. "קוראים לזה אהבה", עונה לה האם. רגע יפה ומרגש עוד יותר מתאר את הפרידה ביניהן בשדה התעופה, כשאחת מהן מתעופפת לעתידה החדש. זו עוד המחשה ליכולת של "גלוריה בל" לתפוס את החיים כפי שהם, על כל קשת הרגשות שמתקיימת בהם.
כמו כן, עם הזמן מתגלה כי לכל אלמנט בסרט יש משמעות. בשלב מסוים מוסבר לנו כי לבן זוגה החדש של הגיבורה יש זיקה לפיינטבול. הפרט הזה נראה שולי, אבל בסופו של דבר משמש בסיס לרגע מכריע בהתפתחותה של הגיבורה, והקצוות נסגרים באופן מרנין. גם השם של "גלוריה בל" אינו מקרי - הוא מתייחס ל"גלוריה", השיר משנות השמונים, תקופה שהרבה משיריה מעטרים כאן את הפסקול, וכולם מוצאים את מקומם ברגע המתאים.
הולם מכל הוא השיר "גלוריה" עצמו, שאנחנו מחכים לו כל הזמן, ומגיע רק בסיומת המוחצת, המתגלה כמושלמת לא פחות מרגעי הפתיחה. מתחילתו ועד סופו, הסרט הזה הוא חגיגה נפלאה: של צבעים ושל צלילים, של יופי ושל כאב, של אהבה ושל בדידות, של עבר ושל הווה, של תבוסה ושל ניצחון, של קולנוע ושל חיים. יברך האל את "גלוריה בל".
האזינו לפסקול הנפלא שכתב מתיו הרברט לסרט
והנה כל שירי האייטיז מהסרט
