גמר "2025" נערך אתמול (רביעי), ובכך הסתיימה התכנית בקול ענות חלושה, במסיבת סיום שהשתדלה מאוד לשמור על חגיגיות אחרי עונה עם נתוני צפייה מאכזבים. זה נראה היה כמו הודאה בתבוסה: אחרי כל סיבוכי הפורמט התכנית הסתיימה בערב גמר שלא היה בו פורמט בכלל.
למעשה לא היה בו כלום: ששת המועמדים ישבו על כיסאות וחיכו במשך חמש הצבעות לראות מי הולך הביתה, הצבעה אחרי הצבעה, עד שמישהו יגאל את הערב הזה ויסיים אותו כבר. בלי משהו שהם נדרשו לעשות, בלי שום התרחשות ראויה לציון - פשוט לשבת ולחכות לתוצאות הצבעה, ובבוא הרגע להתראיין במבוכה ולקבל סרטון פרידה עם מיטב הרגעים. זה היה משדר סתמי, צפוי במידה, וגם, אולי, קצת עצוב היה לראות שזה כל מה שיש לתכנית שהושקע בה כל כך הרבה להציע לאירוע הסיום שלה. אם כך נראה העתיד, או ההווה, הוא מאוד משעמם.
בשולי הדברים, אם היה דבר נחמד במשדר אתמול זו זהותו של הזוכה - דומיניק, מכור לסמים שהשתקם ובונה את חייו מחדש. מבלי לזלזל בדמויות אחרות שעוברות תהליך אישי מעצים יותר או פחות, הסיפור של דומיניק גדול יותר וחשוב יותר: בעיר שמושלים בה רובוטים, מוטב שהסיפור שממחיש את כוחו של האדם לגבור על מכשוליו ינצח, ואם זאת לא טלוויזיה טובה, נסתפק לפחות בלקבל סוף טוב.
אבל מה יש לומר, גמר "2025" הוכיח את כל מה שהובטח בה כבר בתכנית הראשונה: תיאטרון קפיטליסטי נטול סאבטקסט. אפשר לדבר עד מחר על אסטרטגיה, התחברות, אהבה וקשרים, בסוף אתה נמדד לפי מיקומך בדירוג הכספים שצברת, במה שהרווחת, במענקים שהוענקו לך, במיסים שהוטלו עליך. כאילו כדי להמחיש עד כמה האנשים אינם אלא הונם הווירטואלי, השאלה העיקרית ששואלים מתמודד שהודח הוא למי הוא יוריש את כספו, משל הייתה זו לוויה שבה איש לא סבל את המנוח, אך כולם ממתינים לפתיחת הצוואה. הסגידה לכסף היא חזות הכל: המדיום הצליח להתעלות על עצמו, ועגל הזהב הוכנס אליו פנימה.
בסוף, הריאליטי, כז'אנר, הוא סיפור שחברה מספרת לעצמה על עצמה: זוהי "המציאות" שלנו, ככה אנחנו נראים כשדוחסים אותנו לווילה, אי בודד או תחרות שירה בלי יכולת לברוח. הסיפור מצליח יותר ככל שהוא יותר משכנע, מספק ומתגמל. יותר מסיבוכי הפורמט ויותר מהמיאוס מתוכניות מהסוג הזה, "2025" נכשלה כי לסיפור שהיא מכרה, לעתיד המנוכר שהיא הציעה, לא היו מספיק קונים. אם להודות על האמת, יש משהו מספק בכך שהציבור לא השתכנע והפנה לה את גבו. זה אומר עלינו משהו טוב.
