אם להסתמך על הנתונים באתרים של הרשתות השונות, הרי שטבלת שוברי הקופות באולמות המקומיים מגוונת למדי כרגע: להיטים מדובבים לכל המשפחה כמו "דמבו" ו"מיסטר לינק"; פנטזיית גיבורי-העל "שהאזאם"; המלודרמה הרומנטית לבני הנעורים "אחרי ש..."; וגם קומדיה ישראלית אחת - "אול אין" של יהונתן בר אילן.
קומדיות ישראליות שיוצאות לאקרנים במהלך החגים נוטות להציג הומור גזעני, הומופובי וסקסיסטי, ולעתים את שלושתם גם יחד. הסרט הטרי, למרבה ההפתעה, חף מכל אלה, ומצטיין בעיקר בסעיף האחרון. לאורך כל הדרך, "אול אין" מציג את המשוואה: שוביניזם - אאוט, העצמה נשית - אין.
"שמתי לב לעניין הזה כשהנשים השונות בצוות קראו את התסריט ואמרו לי מה שאתה אמרת", מגיב על כך התסריטאי-במאי, בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת "אול אין" לאקרנים. "לא הייתי בהכרח מודע לזה, אבל בהחלט היה ניסיון בתוך העלילה לגרום לכך שהנשים יעשו את הפעולות המשמעותיות. היה גם משפט שירד בעריכה, בו אחת מהן אומרת לבנים - 'אתם ממש חבורה של אימפוטנטים', ואין ספק שאכן מדובר בחבורה של דבילים".
את חבורת הדבילים הזו מגלמים צחי הלוי, שלומי קוריאט, עומר עציון ויוני זיכהולץ. הם ארבעה חברי ילדות, היוצאים למסע ברחבי הארץ כדי לנסות להוציא לפועל תרגיל עוקץ לא מתוחכם במיוחד, בסופו יביסו על שולחן הפוקר את הנמסיס שלהם מהנעורים. בדרך יפגשו, בין השאר, חברה מהתיכון בגילומה של יעל בר זוהר ושוטרת אותה מגלמת דינה סנדרסון, ושתיהן יגרמו להם להתקפל בפניהן.
"אמא שלי היתה שוטרת בכירה, תת-ניצב, וגם אחותי שוטרת. הגעתי מתוך משפחה של נשים חזקות כאלה, ואולי זה זלג לתוך התסריט", מסביר הבמאי. "מעבר לכך, היה משהו מאוד לא מתגונן בשחקניות עצמן. בדינה, למשל, יש משהו שמשדר המון עוצמה. להכניס אותה לתוך הרכב כבר עשה את העבודה. לא היתה לי יומרה מיוחדת לדבר על מגדר, אבל אין ספק שהנשים כאן יוצאות כשידן על העליונה. ככה זה בסרט וככה זה גם אצלי בחיים".
במהלך הסרט יש קטע בו הדמות של השוטרת כופה את עצמה על אחד הבחורים, כמעט אפילו אונסת אותו. בדרך כלל, הקולנוע מציג את ההפך.
"אולי זה הגיע מזה שדינה מזכירה לי את הולי האנטר, שב'קראש' של קרוננברג עושה משהו קצת דומה במושב האחורי. דינה היא קסם. נורא נהניתי לעבוד איתה, וגם עם הבחור שהיא אונסת, עומר עציון. אני רואה בהם אנשים שהגיעו מאותה תת-תרבות כמוני: גדלנו על לאכול ספגטי עם גבינה מול צפייה ב'אייס ונטורה'".
לא רק שאין בסרט שוביניזם, גם אין בו הומפוביה או גזענות. לכאורה זה צריך להיות המובן מאליו, אבל זה הרי לא כך בקומדיות תוצרת הארץ.
"זה גם כן לא משהו ששמתי לב אליו בכתיבה, רק כשצפיתי בסרט. זה פשוט סוג הומור שאני לא הולך אליו. אני מאמין שאין בו דלק. הוא מקסימום מייצר פרצי אנרגיה שעובדים על חלק מהקהל, אבל זה לא מחזיק, ואת כל הבדיחות מהסוג הזה כבר שמענו. זה הלצות שלא באות מהסיטואציה, אלא מדף הדמויות".
ובכלל, מזמן לא ראיתי סרט ישראלי כל כך משוחרר מכל אג'נדה פוליטית, רוחנית או חברתית.
"זה נכון שקשה לעשות פה סרט שלא מתייחס לדברים האלה, אבל רציתי לעשות אותו ברוח הסרטים שגדלתי עליהם - להיטי אייטיז וניינטיז שפיתחו סיפור בלי שום קשר לסביבה שבה נעשו. כיוון שהסרט ביסודו לא מתעסק בשום נושא פוליטי או חברתי, חשבתי שכל אמירה שאשרבב לתוכו תהיה סתם עלה תאנה, ולא רציתי לעשות את זה".
התפקיד הראשון של בר אילן בתעשייה המקומית היה כשליהק את "פעם הייתי" של אבי נשר בתחילת העשור. לאחר מכן, ביים עם נדב הולנדר ויובל מנדלסון את סרטו הראשון, שנרשם גם כאחת מקומדיות האימה הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי - "חתולים על סירות פדלים".
לאחר מכן, ביים בין השאר את "קינגים", סדרת רשת שבה פוקר מילא תפקיד מרכזי, ומכאן עלה הרעיון ליצור סרט שיעסוק במשחק הקלפים. בסופו של דבר, היוזמה הזו הצטלבה בפרויקט אחר שעלה בראשו של בר אילן.
"אחרי שהתחתנתי, שמתי לב שאני כבר לא מתראה עם חברי הילדות שלי באותו קצב כמו בעבר", מספר הבמאי. "אז החלטנו שפעם בכמה זמן, נצא למסע בשביל ישראל. מכאן הגיע לי הרעיון לעשות סרט על קבוצת חברים שחוצה את הארץ לאורכה ולרוכבה, ובאיזשהו שלב זה השתלב עם הפוקר".
כשיצא הטריילר, ראיתי שמישהו כתב "הנה סרט הפוקר הישראלי הראשון". כדאי אולי לצנן את ההתלהבות של מי שעלולים לחשוב כי כל הסרט עוסק בזה.
"נכון, הם חוצים את הארץ בעקבות הפוקר, אבל בסופו של דבר הוא קיים רק בעשרים אחוז מן העלילה או משהו כזה, ואני עצמי לא שחקן פוקר ולא מומחה בנושא, גם אם יצא לי לשחק פה ושם. עם הזמן, התסריט לקח את הפוקר צעד אחורה ושם דגש על העניין של המסע של החבורה. מ'מרדף חצות' ועד 'הספר הירוק', תמיד אהבתי סרטים על דמויות שיוצאות יחד למסע".
יעל בר זוהר מצוינת בסרט, אבל הליהוק שלה מפתיע כי כמעט לא ראינו אותה בקולנוע קודם לכן. מאיפה הגיעה הבחירה בה?
"אני לא אוהב אודישנים, אז ראיתי רק ארבע שחקניות, וכולן באותו יום. שלוש האחרות באמת היו עם יותר ניסיון דרמטי מיעל, אבל ברגע שהיא נכנסה פנימה, היה ברור שיש בה משהו מאוד נכון לתפקיד. אני מודה שהופתעתי לטובה. מעבר לכך שהביאה לתפקיד את מה שהיה צריך, היא גם היתה מאוד חרוצה. מבחינתי, חריצות זו תכונה עוד יותר חשובה לשחקן מאשר כישרון. היא כל הזמן שאלה שאלות ובדקה איך לעמוד מול הפרטנר ואיך להיכנס למקום הנכון".
בדור שלנו, ילדים שגדלו בשנות התשעים, יעל בר זוהר היתה אייקון אגדי. זה השפיע עלייך?
"נוכחתי בזה לראשונה כשהקרנתי לה את הסרט. היינו רק היא ואני ואמרתי לעצמי 'בונ'ה, אני הולך להיות לבד באולם עם יעל בר זוהר'. גם רועי ורנר, שערך את הסרט יחד עם נועה גוסקוב, אמר לי על זה משהו ברגע שראה אותה לראשונה על המסך מולו, וככה יכולתי להבחין שזה עושה משהו לדור שלנו".
בסרט הקודם שלך ליהקת את שמואל וולף, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה. ב"אול אין" הענקת תפקיד ליעל עמית המצוינת, שגם אותה אנחנו כבר לא מרבים לראות על המסך הגדול. זה רצון מוצהר לעבוד גם עם שחקנים ותיקים?
"את יעל עמית אני זוכר טוב מאוד, ולא רק כאישה שצעקה 'יוסף' ב'מוצ"ש'. הליהוק שלה היה מאוד חשוב מבחינתי. מבחינת הדור שלנו, טרנטינו התחיל את זה כשליהק את טרבולטה ל'ספרות זולה', למשל. כשמישהו שלא ראית בקולנוע כבר 15 שנה פתאום יוצא לך המסך, נוצר אפקט שאתה מגלה אותו מחדש".
בר אילן התאהב בסרטים לראשונה בזכות קלטת וידאו שהביא לו אביו, ובה "הטוב, הרע והמכוער" וגם "ריפיפי", קלאסיקת העוקץ הצרפתית שהשפעתה בהחלט ניכרת כאן. לאחר מכן שאל את מכשיר הווידאו של שכניו והשתמש בו כדי לחרוש על הספרייה הקרובה לביתו, ומשם והלאה טיפח מנהג עליו שמר בקנאות עד לידת בנו: לצפות לפחות בסרט אחד בכל יום. כיום, בעקבות הסטטוס המשפחתי החדש, המינון ירד כמובן, ועדיין הוא שומר נאמנות למסך הגדול.
"אני כמעט לא רואה סדרות בכלל", הוא מודה. "אני עדיין חסיד של הקולנוע, ולמרות כל מה שאומרים, אני כן חושב שלא אבדה תקוותנו ועוד יש חברים שנושאים את הלפיד. הייתי עכשיו בהקרנה מוקדמת של 'אול אין' מול חיילים, ואחד מהם זיהה כל מיני ציטוטים מקלאסיקות שנעשו הרבה לפני לידתו, והביע הרבה עניין בסרט ובסרטים בכלל".
כמה סרטים ראית בימי חייך? ומה הסרטים הכי גדולים שלא ראית?
"לא ספרתי, אבל כמה אלפים לכל הפחות. מעולם לא ראיתי את 'צלילי המוזיקה' וגם לא את 'שיר אשיר בגשם', יש לי איזה בעיה עם סרטים מוזיקליים כנראה".
הילד שלך עוד קטן מדי. אתה מחכה ליום שבו תוכל ללכת איתו לקולנוע?
"אני ממש מחכה להראות לו סרטים. שמעתי על אבות אחרים שעושים רשימות צפייה של קלאסיקות ואז עוברים עליהן עם הילדים שלהם - אבל מה אגיד לך, ראיתי לא מזמן את 'סופרמן 2', ונדמה לי שהוא ו'באטמן חוזר', למשל, ייראו כמו סינית לילדים בימינו. הם יצטרכו לגדול קצת בשביל ליהנות מהם, ואולי גם אז ינפנפו אותם. יש שם רעיונות נחמדים, אבל אני לא יודע איך אראה לילד שחי ב-2030 את 'באטמן' עם ג'ק ניקולסון".
אז בינתיים אתה רואה את הסרטים בעצמך?
"כן, אני צרכן בלו-ריי כבד ואני אוהב לראות את הסרטים עם רצועות הפרשנות של הבמאים. מרתק לשמוע אותם בטווח זמן. קח למשל את היחס של מייק ג'אדג' ל'מהומה במשרד' ושל ג'ון מקטירנן ל'מת לחיות'. בזמן אמת, או כמה שנים לאחר מכן, הם לא היו שלמים איתם ולא חשבו שהסרטים יצאו כמו שרצו, אבל היום הם כבר בגישה שונה לגמרי והרבה יותר חיובית, וזה מעורר תקווה".
איך אתה מסתכל בדיעבד על "חתולים על סירת פדלים", סרט שזכה להמון פרגון תקשורתי אבל לא הצליח בקופות?
"אני זוכר שהוא ו'השוטר' של נדב לפיד יצאו באותו זמן. נפגשנו קצת לאחר מכן ואמרתי לנדב - 'זהו, הורידו אותנו אחרי חמישה שבועות', והוא ענה לי 'ואותי הורידו בשבוע שעבר'. כל כך תסכל אותי שאף אחד לא רואה את הסרט, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שאין מצב שהשקעתי בו כל כך הרבה, ולא אקבל ממנו משהו בחזרה - ובסופו של דבר, הבנתי שבאמת קיבלתי הרבה. קודם כל, למדתי ממנו על קולנוע, ועל איך לעבוד עם אנשים, ועל איך מרימים סרט, מהשלב של גיוס הכספים ועד האריזה הסופית שלו.
"אני חושב גם שהסרט השפיע על יוצרים שבאו אחריו, ובמובן הזה 'חתולים על סירת פדלים' הוא כמו האלבום הראשון של זקני צפת, שאף אחד לא שמע, אבל כולם רצו להיות להקה בגללו".
בתחילת העשור, כשהוא ו"כלבת" יצאו לאקרנים, נראה היה שהולך לקום כאן לראשונה גל אימה מקומי, אבל זה לא קרה.
"לא, גם בגלל שאהרן קשלס ונבות פפושדו שעשו את 'כלבת' עזבו את הארץ, ואחריהם נוצר איזשהו ואקום. אני מת לעשות עוד סרט אימה, כי יש כל כך הרבה מה לעשות עם זה, אבל לא קל לשכנע גופים ומפיקים לתמוך בז'אנר, בטח אחרי שרוב הניסיונות כאן כשלו בקופות. יש פה פחד מהעניין, סליחה על משחק המילים".
עבדת גם כלקטור בהוצאת ספרים ובקרנות הקולנוע. מה למדת מזה?
"כמעט בכל כתב יד ובכל תסריט שתקרא, יש פנינים באפר. אתה יכול להבין למה הבן אדם רצה לכתוב את זה, גם אם הוא לא פיתח לגמרי את הרעיון. למדתי לנחש מה אנשים רצו לכתוב, איך יצא להם מה שיצא ואיך היו יכולים לעשות את זה טוב יותר. היצ'קוק מספר על איזה תסריט שהביאו לו, על מישהו שאבוד בלב ים, ואז מגיעה ספינה ואוספת אותו, והוא עולה עליה ומגלה שאין בה אף אחד. הוא אומר שזו ההתחלה הכי טובה שאי פעם קרא, אבל ההמשך שלה היה פחות טוב ולא היה איך להציל אותו, כי לא משנה מה תעשה, שום דבר לא יממש את הפוטנציאל שהיה טמון בפתיחה כל כך מבטיחה. קרה לי משהו דומה, עם כתב יד שהיה בו קונספט מבריק, על מסעדה שכל יום בערב מגישה מנה מורעלת שמי שיאכל ממנה ימות, ואף פעם אין בה מקום פנוי. זה היה רעיון מבריק - אבל קשה, אולי בלתי אפשרי, למצות אותו".
נוסף לפועלו הקולנועי, בר אילן היה גם שותף ליצירת סדרת הנוער "נעלמים" וכעת עובד על סדרה נוספת הפונה לאותו קהל יעד. הפעם, היא תעסוק בפלמ"ח, ובין השאר תציג את יצחק רבין, חיים גורי וגאולה כהן בצעירותם. אני אומר לו שלא פעם, הסדרות הללו מתהדרות ברמת עשייה גבוהה פי כמה משל סרטים ישראלים רבים, והוא מהנהן בהסכמה.
"גופי השידור המקומיים הבינו שאחת הדרכים המרכזיות לשמר או להביא צופים, זה סדרות מקור לנוער", הוא מסביר. "לכן, משקיעים בזה המון. כל עונה של סדרה כזו יוצאת לדרך עם חמישים-שישים ימי צילום. ב'אול אין' היו לנו 16".
אתה גם חובב כדורסל מושבע. צופה במשחקים של הפועל ירושלים, בפלייאוף ה-NBA, מקשיב לפודקאסטים. אתה רואה קשר בין האובססיה הזו לקולנוע?
"כנראה שכן. אתמול נתקלתי בשאלון 'איזה קבוצה אתה אוהד?'. אף שאלה שם לא היתה קשורה לכדורסל, ובכל זאת ידעו שאני אוהד של הסלטיקס. הקבוצה הזו, מאז ומעולם ובעיקר היום, דגלה במשחק קבוצתי - בוא נשתף את כולם ונהיה טובים יותר מכל השאר. גם קולנוע זה ככה - הבמאי חייב להבין שהוא חשוב בדיוק כמו כל אחד אחר בצילומים, והצלחת הסרט טמונה ביכולת שלו לעבוד בצוות".
כל הזמן דיברנו על הרקע הקולנועי שלך, אבל איך היה לגדול כבן ואח של שוטרת?
"אני לא חושש משוטרים, וזה לא תמיד לטובתי, כי אני מרשה לעצמי לדבר איתם כמו חברים גם כשעוצרים אותי בכביש, ובעקבות תקרית כזו אני צריך עכשיו לעשות עוד קורס בנהיגה מונעת".
