פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נקמת שלפוחית השתן לא ברא השטן: למה "הנוקמים" החדש כל כך ארוך?

      הפרק החדש בסדרת "הנוקמים" יהיה עוד יותר ארוך מקודמו, והשעון ייעצר על שלוש שעות ודקה. האם אמנם הלהיטים ההוליוודיים ארוכים היום יותר מאשר בעבר? ואיך זה שדווקא בעידן כה קצר רוח, הוליווד מרשה לעצמה לבחון כך את סף הריכוז של הקהל?

      נקמת שלפוחית השתן לא ברא השטן: למה "הנוקמים" החדש כל כך ארוך?
      פורום פילם

      ביום רביעי יגיע לאקרנים "הנוקמים: סוף המשחק", ושוחרי הסרטים ברחבי העולם לא רק רוכשים כרטיסים מראש, דואגים לבייביסטר וכיוצא בכך, אלא גם מקפידים לחשב כמה קולה, אם בכלל, ישתו לפני ובזמן ההקרנה. הסיבה לכך: הלהיט המיוחל מתפרש על פני לא פחות משלוש שעות ודקה. לא מעט, בעיקר בהתחשב בכך שבתוצרים של מארוול, חובה להישאר עד סוף הקרדיטים.

      סביר להניח כי האורך המפרך לא ימנע מן הסרט להפוך לשובר קופות מפלצתי, ועם זאת הוא ודאי יעורר הרבה טרוניות, פוסטים מתבכיינים ו/או מתחכמים וכיוצא בכך, וגם יחדד את אחת השאלות הנפוצות ביותר בכל הקשור לקולנוע בשנים האחרונות - איך זה שהסרטים נהיו כל כך ארוכים?

      אך האם הסרטים באמת ארוכים, או שהזיכרון של הקהל קצר? ובכן, התשובה ארוכה בעצמה, ונתחיל בהתחלה. בראשית ימי הקולנוע, אורך התוצרים היה תלוי בכמות חומרי הגלם, שלא היו בשפע. סרטים קלאסיים כמו "הגנן המשקה מושקה" ו"שוד הרכבת הגדול" נמשכו בין דקה לעשר דקות, מה שלא היה יוצא דופן בזמנו וגם לא מנע מהם להיכנס לפנתיאון.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      בוכה מרוב צמא או מרוב שהתאפק? מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      עם זאת, ההתנפחות המפלצתית של אורך הסרטים הגיעה במהרה. "אי סובלנות" של ד.וו גריפית', מן התוצרים הבולטים בעשור השני של המאה הקודמת, היה ארוך עוד יותר מ"הנוקמים: סוף המשחק", והתפרש על פני לא פחות משלוש שעות וחצי. גם "חלף עם הרוח", כזכור, לא היה קצר במיוחד. מצד אחר, שתי קלאסיקות הענק האחרות שיצאו יחד עימו ב-1939 לא היו ארוכות במיוחד - "מרכבת הדואר" נמשך שעה ו-39 דקות ו"הקוסם מארץ עוץ" שעה ו-52 דקות. לא קצרצר, אבל גם לא דורש לפתח אסטרטגיות הקצבת שתייה בדרך לאולם.

      השינוי הדרמטי במשך הסרטים התחולל בעיקר בשנות החמישים והשישים, מסיבות שחלקן רלוונטיות גם להיום. הוליווד נאלצה להתמודד אז עם התחרות מצד אויב חדש ואימתני, הטלוויזיה.

      כדי להילחם בה, ניסה הקולנוע להציע אטרקציות שהיו גדולות על המסך הקטן. למשל, שימוש בתלת-ממד, או יצירת אפוסים ארוכים - ארוכים בהרבה מסדרות טלוויזיה, שפרקיהן השבועיים לא התארכו מעבר לשעה. מעבר על שוברי הקופות של אותם עשורים מגלה כי "הנוקמים" של הפיפטיז והסיקסטיז היו דומים לבלוקסבטרים של היום בכל הקשור לאורך.

      וכך, "עשרת הדיברות" תבע מן הצופים ריכוז במשך שלוש שעות וארבעים דקות. "בן חור" נמשך בדיוק שמונה דקות פחות. "צלילי המוזיקה" פירגן לצופים ונמשך פחות משלוש שעות, ועדיין היה ארוך ביותר - שעתיים ו-54 דקות, והדוגמאות עוד רבות וארוכות. יוצאי הדופן היו להיטי האנימציה של דיסני, אבל זה נכון גם כיום. "משפחת סופר-על 2", שיצא בשנה שעברה, היה התוצר הכי ארוך של פיקסאר, ונמשך בסך הכל כשעתיים וחמש דקות, כשרוב הסרטים מסוגו קצרים בהרבה.

      עשרת הדיברות (צילום מסך)
      שלוש שעות וארבעים דקות. מתוך "עשרת הדיברות" (צילום מסך)

      אז אם עוד לפני שבעים שנה שברו את הקופות להיטים ארוכים עוד יותר מ"הנוקמים", על מה אנשים בוכים? אולי הסיבה לכך היא שבשנות השמונים, שוב חל שינוי בגזרת שובר הקופות, והסרטים התקצרו.

      הוליווד, גם אם היא מייצרת אמנות, אינה אלא תעשייה מחושבת היטב, בה הכל נקבע ומוחלט לפי שאלות כמו עלות חומרי הגלם, מקסום רווחים וכיוצא בכך, וזו אחת הסיבות שהובילה להתכווצות באייטיז. הסיבה לכך היתה שבאותה תקופה פרחו מכירות קלטות הווידאו, פורמט שסרטים ארוכים מדי לא התאימו לו. שובר קופות שאורכו יותר משלוש שעות דרש את דחיסתו לתוך מארז עם לא פחות משתי קלטות וידיאו - פתרון אפשרי, אך לא פרקטי במיוחד ולא נוח כלכלית.

      וכך, מבט על טבלת שוברי הקופות הגדולים של שנות השמונים מגלה שאף אחד מהם לא חצה את רף שלוש שעות. רובם אפילו לא התקרבו לשם. הפרק הראשון בסדרת "אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה", כמו גם "בחזרה לעתיד", אפילו נמשכו פחות משעתיים, בשעה שקל לתאר איך להיטים מסוגם היו משתרעים היום על פני נצח נצחים. "באטמן", שעיצב מחדש את פני התעשייה בשלהי שנות השמונים, נמשך שעתיים ושש דקות. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שיצא לפני כמה שנים, כבר נמשך שעה יותר - ככה זה כשלא צריך לדאוג מה ייכנס לתוך ה-VHS.

      באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק (יח"צ)
      נמשך שעה יותר מ"באטמן". מתוך "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (צילום: יח"צ)

      אם כך, למה אנשים מתאוננים כאילו שסרטים ארוכים הם תופעה חדשה? אולי מהסיבה הבאה: רוב מי שכותבים ומגיבים כיום על קולנוע לא חיו בימים שבהם בילוי של שלוש שעות וחצי באולמות היה חוויה מקובלת. הם גדלו בשנות השמונים והתשעים, ורגילים לשוברי קופות מכווצים יותר. לכן, הם לא משווים את "הנוקמים" ודומיו ל"לורנס איש ערב", אלא לחוויות החפוזות יותר שעברו עליהם כשעוצבה האישיות שלהם כשוחרי קולנוע.

      סרטים בלתי נגמרים הם לא תופעה חדשה - ובכל זאת ראויה לציון, כי היא מתנגשת עם כל השינויים שחלו מחוץ לאולמות הקולנוע. לכאורה, אין שום סיבה שמפיקים שפויים בדעתם ישאירו את המספריים מחוץ לחדר העריכה ויעזרו לשגר לאולמות תוצרים ארוכים כמו בשנות החמישים - כל זה, כשרף הריכוז של הציבור נמוך מאי פעם, ויש להניח כי כל צופה ממוצע יקבל לפחות שלושים התראות מהמכשיר במשך שלוש השעות שיבלה מול "הנוקמים".

      ובכל זאת, יש היגיון בשיגעון. כלי תקשורת אמריקאים רבים ניסו לפענח את הסוגיה בשנים האחרונות, וזה סיכום מסקנותיהם ההגיוניות. קודם כל, רבים משוברי הקופות כיום הם עיבודים לספרים עבי כרס ועתירי המשכונים או חוברות קומיקס עם הרבה גלגולים, כך שיש להם הרבה חומר לעבד. נוסף לכך, כפי שמדגים היטב "הנוקמים" החדש, שוברי הקופות המודרניים מתאפיינים באנסמבל שחקנים ודמויות גדול מתמיד, וזמן המסך של כל אחד מהם מצטבר ביחד לכמות בומבסטית.

      נוסף על כך, העידן הדיגיטלי מקל על צילום ועריכה של יותר חומרי גלם - ובעידן הסטרימינג, בניגוד לתקופת ה-VHS, ממש לא צריך לחשוב אם קלטת אחת תספיק להכיל את הסרט. סיבה נוספת היא שכיום יש יותר המשכונים מאשר בעבר, וכדי להצדיק את קיומם, כל אחד נוטה להיות ארוך יותר מקודמו, וכך להיראות מושקע, מקיף ומספק יותר - "הנוקמים: סוף המשחק" הוא כמובן דוגמה מושלמת לכך. כמו כן, אם בעבר סרט ארוך הציב בעיה לבעלי אולמות שלא היו יכולים לדחוס כמה הקרנות באותו יום, הרי שכיום השוק מתבסס על מולטיפלקסים בהם יש כמות גדולה של מסכים, שבשעת צורך כמעט כולם מציגים אותו סרט, וכך אין בעיה לסדר לו כמות אינסופית של הצגות ולמקסם את רווחיו.

      הנוקמים: סוף המשחק (יח"צ , פורום פילם)
      כולם יתלוננו וכולם יילכו. מתוך "הנוקמים: סוף המשחק" (צילום: יח"צ)

      ויש כמובן גם את הסיבות שהיו נכונות לשנות החמישים והשישים ותקפות ביתר שאת כעת, וקשורות למלחמה הנואשת של הוליווד בכוחו המתעצם של המסך הקטן. הרי כיום, כשכל כך הרבה תוכן איכותי זמין בפורמט ביתי, כשסרטים רבים יוצאים בו זמנית באולמות ובסטרימינג ואחרים מגיעים לשם תוך פרק זמן קצר, הקהל צריך סיבה טובה במיוחד כדי לצאת לאולמות.

      וכדי להגיש לו את הסיבה הזו, מרבה הוליווד העכשווית ליצור סרטים המציגים את עצמם כאירועים של ממש, כאילו היו הגרסה הקולנועית לאולימפיאדה, ומי יאמין להם שהם כאלה, אם יסתפקו בעלילה של שעה וחצי? ואם מישהו כבר טורח לחרוג ממנהגו ולהרחיק לכת עד הקולנוע, לא טבעי שיבקש למצות את החוויה כמה שיותר, בדיוק כמו שאדם לא יטוס מישראל להודו בשביל לבלות בה יומיים בלבד?

      במובן הזה, תעשיית הקולנוע האמריקאי דומה לזו ההודית. בניגוד לנהוג לחשוב, יש גם סרטים הודים קצרים למדי, אבל מנגד יש רבים שנמשכים שלוש ואפילו ארבע שעות, ובסך הכל האורך הממוצע הוא כשעתיים-שעתיים וחצי.

      סרט הודי (Creative Commons)
      חוויה תרבותית. בית הקולנוע רג' מנדיר (צילום: Creative Commons)

      בניגוד לארצות הברית, בתרבות ההודית התופעה הזו היתה קיימת מאז ומעולם, ולא השתנתה במשך השנים, בטח שלא מסיבות טכנולוגיות. משנות השלושים מקובל שהליכה לסרט היא אירוע חברתי בסדר גודל משמעותי, וכמובן שחגיגה גדולה שכזו תהיה שלמה רק אם תתפרש על פני אחר צהריים או ערב שלם.

      ההבדל הוא שבהודו כל זה קרה באופן אורגני, ובארצות הברית בצורה מאולצת, מסיבות חומריות ומסחריות. מן הבחינה הזו, עד כמה שאוהבים באמריקה לזלזל בתעשיות אחרות מסביב לעולם, הוליווד היא לא יותר מחיקוי עלוב של בוליווד.